המהלך של אהוד ברק, בואו נודה, לא מבטא את שיא היושר הפוליטי ונקיון הכפיים הציבורי. ברק יושב עכשיו

בממשלת נתניהו על קולותיהם של מצביעי שמאל שלפחות חלקם הגדול לא לילד הזה פיללו. ובכל זאת, הזעם הציבורי הרועם שהציף אותנו השבוע בשיטפון של בוז ושנאה ללא תקדים שווה קצת עיון.

בסך הכול ברק לא עשה שום דבר שלא מוכר היטב למפלגה שלו. גם מבלי לחזור עד לימי בן גוריון, עשו זאת לפניו עמיר פרץ שפרש והקים את 'עם אחד', חיים רמון שפרש והקים את 'חיים חדשים' ואחר כך שוב פרש והקים את קדימה, יוסי שריד יוסי ביילין ויעל דיין שערקו למרצ, דליה איציק לקדימה, ומעל כולם כמובן שמעון פרס, היו"ר המיתולוגי של מפלגת העבודה, שגם הוא פרש ממנה רגע לפני שהיא עמדה לשלוח אותו לפנסיה. בצר לו חיפש שמעון פרס כיסא בממשלת שרון ולא קיבל, אבל זכה כפיצוי להגיע למשכן הנשיא. אף אחד מכל אלה לא ערק מטעמים אידיאולוגיים צרופים. לכולם הייתה גם קצת אג'נדה פוליטית משלהם וגם הרבה חשבון של כיסאות וקריירה. כולם עד אחד קפצו מן העגלה רגע לפני שחבריהם זרקו אותם ממנה, בדיוק כמו ברק וחבורתו הפעם. זו ההיסטוריה של תנועת העבודה, ואולי זו דרך העולם בפוליטיקה של מדינה דמוקרטית.

בני בגין או חיים אורון אולי לא היו עושים דבר כזה, אלא מחזירים את המנדט שלהם והולכים הביתה, אבל רוב הח"כים שהחזיקו השבוע מטהרי אוויר במליאת הכנסת עשו בעבר צעדים דומים בעצמם, וכל גלגול העיניים הצדקני שלהם נראה מגוחך, במיוחד על רקע העובדה שהנעלבים הראשיים, כבל ופרץ ובן סימון, הרי תכננו בעצמם תרגיל זהה, וכבר גיששו את דרכם לקדימה.

שני עיקרי האמונה של מחנה השמאל
אבל מגלגלי העיניים ושוצפי הזעם הנורא לא היו רק פוליטיקאים. העיתונאים והפרשנים עלו עליהם בביטויי שנאה וחרון

עד אובדן חושים, ומרביתם השתמשו בגידוף החמור ביותר השמור בימים אלה לפשעים נוראים: ליברמן.

פרשנים פוליטיים מנוסים ומביני דבר הגיבו בזעזוע וסלידה כאילו מעולם לא נראתה בפוליטיקה הישראלית תופעה של פרישת ח"כים מסיעתם, ואני ספרתי לפחות חמישה מהם אומרים שמעשהו של אהוד ברק הפך את ליברמן לאיש החזק ביותר בישראל, לראש הממשלה בפועל. למה? ככה. את השטות המופרכת הזו איש מהם לא טרח להסביר, למרות שברור לכל מי שמחזיק מחשבון שאילו ברק לא היה נשאר בממשלה, ונתניהו היה נותר עם קואליציה של 61, ליברמן היה יותר חזק. כלומר מה שעשה ברק החליש את ליברמן, אבל במחנה השמאל 'ליברמן' הוא לא אדם אלא סוג של קללה, וקללות לא טעונות הסבר.

אז למה הם כל כך שונאים את אהוד ברק? מגדלי אקירוב הם באמת לא מקום המגורים הכי נכון למנהיג מפלגת הפועלים, אבל איזה פועלים ואיזה נעליים. זו לא הסיבה לשנאה אלא עוד גידוף שלאחר מעשה. שונאי ברק הם לא המחנה ששונא עשירים.

כי אהוד ברק מביא להתנגשות בין המציאות ובין עיקרי ההגדרה העצמית של המחנה, והוא עושה להם את זה בפעם השנייה. השמאל הקשה מגדיר את עצמו בשני עיקרי אמונה: אל"ף יש פרטנר פלשתיני לשלום; בי"ת רק בגלל נתניהו אין שלום. קשה להעריך את גודל הנזק שהעמדה הזו גורמת לישראל בעולם.

העולם רואה את נתניהו מוכן לבוא בכל רגע לשולחן ומודיע שהוא הולך לרעיון שתי המדינות, ואילו אבו מאזן מסרב בכלל לדבר, ובכל זאת העולם אומר שבגלל נתניהו אין מו"מ. איך זה קורה? העולם המערבי לא נגדנו, הוא ברובו דווקא בעד ישראל, אבל אי אפשר לצפות מהעולם שיהיה יותר ישראלי מהישראלים, והישראלים כל הזמן כותבים וצועקים שיש פרטנר פלשתיני ושבגלל נתניהו אין 'פריצת דרך'.

שום עובדה לא תבלבל את המחנה הזה, ושום מציאות לא תגרום לו לוותר על אחד משני העקרונות המקודשים הללו כי מדובר בהגדרה העצמית הקיומית שלו. בלי להאמין בשני אלה מחנה השמאל הקשה לא יודע מי הוא.

הורס האשליות
לפני 10 שנים אהוד ברק העמיד את העקרון הראשון למבחן המציאות בקמפ דייויד. הוא הציע לערפאת נסיגה כמעט מלאה, חילופי שטחים, חלוקת ירושלים ונוסחת פשרה של שיבת פליטים לתוך ישראל. בדיוק מה שיוסי ביילין נשבע שאם רק ניתן יבוא שלום. בתמורה הוא דרש מערפאת רק הצהרה על סיום הסכסוך. והפרטנר כידוע דחה את ההצעה ופתח במלחמה. מאז עברו מים רבים בירדן (בסדר. זה רק ביטוי, בפועל אין מים בירדן וישראל מתייבשת), שרון שלח את עומרי לרמאללה, אולמרט וציפי לבני ניהלו עשרות מפגשים ומאות שעות מו"מ ישיר עם אבו מאזן ואבו עלא, ושום הסכם לא הושג. אבל המחבל הגדול שהרס ראשון את האשלייה היה אהוד ברק. על החטא הזה לא סולחים לו.

ועכשיו הוא מפיל להם את האשלייה השנייה. שעוד רגע, חסר רק עוד ח"כ אחד שיצטרף לרביעייה, או רק עוד תרגיל אחד בוועידת המפלגה, כדי להפיל את ממשלת נתניהו. גם מבחינה זו לא התרחש השבוע שום דבר חשוב באמת. זו הייתה אשליית סרק, והצעד של ברק בסך הכול חשף אותה. אבל זה בדיוק מה שלא סולחים לו.

"גנבו לנו את המדינה"
ובהזדמנות הזו כדאי להקדיש תשומת לב גם לתופי הטם טם הזועקים ליברמן ליברמן. זה כבר חרג לגמרי מחילוקי דעות פוליטיים ועבר לפסים של שנאה יצרית מהסוג הפרימיטיבי ביותר.

יוסי שריד כתב השבוע מאמר שיטנה נגד העלייה מרוסיה, כמובן עם ההסתייגות האנטישמית הידועה שפה ושם יש גם יהודים נחמדים ולא כולם מגעילים, אבל הנה כמה ציטוטים מבהילים: "ניתנה הפראבדה להאמר", מתחכם שונא הזרים המלומד, "האוניברסיטט של איווט היא חממה לכל גידול-פיגול. הוא יצא מרוסיה ורוסיה לא יצאה ממנו. העלייה שלו היא הירידה שלנו… יותר מדי ליברמנים באים מאותו בית יוצר. רוסיה מעולם לא הייתה דמוקרטיה, הדיקטטורים הגדולים לא מתו הם רק התחלפו… יודע שליט נפש אומתו, האומה עצמה יודעת ונותנת צווארה לאפסר. היא גועה, מתגעגעת לימים הישנים והטובים, לסטלין ולמלמד הבקר שלו … ישראל ביתנו אינו בית ישראלי אופייני. מצער להיווכח שגם חברי כנסת נוספים, עולים מרוסיה, תומכים על פי רוב בחוקי הגזע וההסתה כאילו התעקשו להוכיח שהח"כ הוא לעולם תבנית נוף זרה.. ". הגועל נפש הזה, שונא העולים, הולך לאורך מאמר שלם.

זו הנוסחה החדשה לצ'חצ'חים של דודו טופז. אם יש את נפשך לדעת מה מניע את סערת הזעם והשנאה של השבוע, הנה היא במערומיה: הם גנבו לנו את המדינה – הצ'חצ'חים, הרוסים, הדוסים, המתנחלים, כל הזרים האלה – ואהוד ברק הקיבוצניק עם הפסנתר מתחבר אליהם.

פורסם לראשונה בעיתון מקור ראשון