על רקע פטירתו של האדמו"ר מערלוי, משתף הרב בני לאו, רב בית הכנסת הרמב"ן בירושלים, זכרון אישי שהיה לו עם האדמו"ר כאשר האחרון שלח אליו אנשים למחות כנגדו על מנהגים שהרב לאו מנהיג בקהילתו ושגרמו לאדמו"ר צער.

תחת הכותרת "יציאת צדיק מן העיר עושה רושם", כתב הרב לאו: "הלילה הסתלק מאתנו האדמו"ר מערלוי, הרב יוחנן סופר. אחת מאלומות האור שהאירו את שכונת קטמון. מנקיי הדעת בירושלים. הקפיד בכל ימיו לחיות בשכונה רחוקה ממעוזי התורה והחסידות והשתלב בתוך שכונה שכוללת את כל גווניה של ירושלים. זר לא יבין את עומק המבט של האדמו"ר. עיניים כחולות וצלולות שמביטות בך פנימה. גם מי שרחוק מחסידות ומגדולי תורה היה נלכד במבטו. כניסה לחדרו חייבה התבוננות והכנה, להשיל בחוץ את הקליפות ולהיכנס בנקיון אל הקודש פנימה".

לאחר הקדמתו שיתף הרב לאו במעשה שאירע לו עם האדמו"ר: "לפני שנים רבות, בערב שלפני חג השבועות, באו באי ביתו לביתי להביע מחאה על שאני מנהיג בבית הכנסת מנהגים שגורמים לו צער. בעיקר היתה זו הוראה שלי שנשים תלמדנה תורה בתוך בית הכנסת. בית כנסת הרמב"ן וישיבת ערלוי סמוכות זו לזו ומבחינתם "נפרצה פרצה בשכונה".

"למחרת בבוקר, ערב חג, דפקתי על דלת ביתו וביקשתי מהגבאי להיכנס ולהתברך לקראת החג. לאחר שהודיע לאדמו"ר על בואי נקראתי להיכנס. הוא ישב על כסאו, בנו (ראש הישיבה) מן הצד האחד והגבאי מן הצד השני. המתח היה ניכר שהרי נפגשנו, הבן והגבאי, בביתי רק בליל אמש. הפגישה ההיא נסתיימה בלא כלום".

פתחתי ואמרתי לאדמו"ר שבאתי לקבל ברכה", ממשיך הרב לאו. "הוא הרים את עיניו הצלולות והתבונן בי. ביראה גדולה ביקשתי את רשותו להוליך אותו למסע בשכונה. מסע שיתאר לו את אתגרי הרבנות העומדים לפני ואת האחריות שבניווט בני קהילתי. במשך מספר דקות שרטטתי עבורו את המציאות המורכבת, את הרצון שלי שנשים תהיינה שותפות מלאות בעבודת ה' ולא שתמצאנה דלת נעולה וחסומה, את האלטרנטיבות הקמות ברחבי השכונה. סיימתי את הטיול ואמרתי בהנהגה הזו יש אחריות כבדה ואני זקוק לברכת הדרך.
האדמו"ר עצם את עיניו ושקע במחשבה. היה ניתן לחתוך את האוויר. לאחר כדקה שדמתה לנצח פתח את עיניו בבת שחוק מאירה:
"הרב לאו, אני רוצה לאחל לך שתזכה להנהיג את עדתך בדרך התורה ותצליח לעשות את הרע במיעוטו".

"זה היה רגע מכונן", נזכר הרב לאו. "דור חמישי לחת"ם סופר, איש פרוש ומנהיג דגול שקיבל הכרעה להכיר בנחיצות של הנהגה דתית ורוחנית שאינה הולכת בנתיבו. בעיניו הדרך הזו של מודרנה עמוקה בחיים היא "רע" אך הוא הבין שדרך זו היא דרך חיים ודרך זו זקוקה להנהגה".

"מאז ועד עתה לא נשמעו יותר דברי מחאה או נזיפה. לחג הפורים הקפיד האדמו"ר לשלוח "משלוח מנות" כדי להפגין את הרעות, בימי שמחה שהיו לי בביתי זכינו לברכתו ולמאור פניו. הוא לא אהב את כל מה ששמע על המתרחש בקהילה אך מאד ברך על חלקים אחרים שגילה בה – החסד, אהבת התורה וחיפוש דרך לחיבור בין עם ישראל לשורשיו. בגודלו ידע שגם הנתיב הזה הוא דרך בעבודת ה'.
זכינו למנהיג זך וטהור ששכן בתוכנו. כעת בהסתלקותו אנו מתפללים שינוח בשלום על משכבו ויאיר משמי מרומים את הדרך של שלום הבית שהתווה עבורנו. יהי זכרו ברוך".