לחבר הכנסת עותניאל שנלר שלום,

שמי דוד, ואני כותב לך את המכתב הזה בעקבות התבטאותך האחרונה ברשת "גלי ישראל". בראיון אמרת כי הגיע הזמן להכיר ולהכיל את הסובלים מנטיות הפוכות (הומוסקסואליות). אני רוצה לספר לך כי גם אני שייך לאותה הקבוצה, גם אני, שגדלתי במיטב מוסדותיה החינוכיים של הציונות הדתית, גיליתי יום אחד שאני נמשך לבני מיני, גם אני במשך שנים הרגשתי אבוד ודחוי, ללא מענה וללא מוצא.

אני שמח לשמוע על כוונותיך הטובות, ועל רצונך הכנה להושיט יד ולסייע, ואתה אכן נמצא היום בעמדה בה אתה יכול להשפיע ולממש את רעיונותיך. אבל עם כל הרצון הטוב, אני חייב לשתף אותך בתחושה אותה אני נושא לאורך כל הדרך, וכך חשים רבים מחבריי המתמודדים עם אותם הקשיים.

אולי זה יפתיע אותך, אבל אנחנו לא רוצים שהחברה תכיר בנו ותקבל אותנו כפי שאנחנו, אנחנו לא רוצים שילמדו להכיל אותנו, אנחנו לא רוצים שימצאו לנו את הפתרונות, או שידביקו לנו קביים הלכתיים אשר ינציחו את מצבינו, אנחנו בסך הכל רוצים לצאת מהמקום הנוראי והמדכא בו אנו נמצאים.

אנחנו לא רוצים להימשך לבני מיננו, ומי שעוד לא התייאש עדיין חולם להתחתן עם אישה ולהקים משפחה מאושרת, משפחה המיוסדת על הערכים בהם אנו דוגלים. תחושה זו היא משותפת כמעט לכל המתמודדים, וגם החברים אשר פנו אליך חשו כך בתחילת דרכם, אך משלא קיבלו סיוע ראוי פנו לדרך אחרת.

החלום הזה אינו חלום הזוי, החלום הזה הוא אמיתי ובר השגה, ואני מכיר מתמודדים רבים אשר זכו להגשים אותו והם חיים כיום באושר, בשלמות ובשמחה. החלום הזה אפשרי אך הוא קשה מאוד להגשמה, הוא דורש כוחות נפש ומשאבים רוחניים וחומריים רבים, והוא דורש תמיכה רבה מהחברה הסובבת אותנו. לאורך כל הדרך אנו שומעים מכל הכיוונים אמירות מחלישות, כגון "אי אפשר להשתנות", "הגיע הזמן להכיר בעובדות", "הנטייה עצמה מותרת", "הנסיון לשינוי מזיק", וכל אמירה שכזאת של "הנשמות הטובות" רק מגבירה את תחושת הייאוש וחוסר התקווה.

אם אתה והחברה רוצים באמת לסייע לי ולחבריי, אז במקום להתמלא בחמלה עזרו לנו להגשים את חלומנו, יש כיום ארגוני תמיכה המסייעים לכך, פסיכולוגים ואנשי מקצוע רבים שנרתמו למשימה, וגם הרבנים בישיבות מרבים לחזק ולעודד את התלמידים הפונים אליהם, אך יש עוד הרבה מה להוסיף. צריך להגדיל את מרכזי הסיוע של ארגונים כמו "עצת נפש" הקורסים תחת עומס הפניות, צריך להכשיר עוד מטפלים בשיטות הטיפוליות אשר הוכחו כמוצלחות, צריך להקים קרן שתסייע למתמודדים לממן את הטיפול הארוך והיקר, צריך להדריך מחנכים ומורים כדי שלא רק יכילו ויקבלו אלא יידעו גם לסייע לנו להגיע אל המקום אליו אנו שואפים, כמו כן, יש להגביר את המודעות החברתית לעובדה שהחלום הזה יכול להתגשם, והעובדות והעדויות מדברות בעד עצמן.

יש כבר רבים אשר מתמודדים בדרך זו בכוחות עצמם ולא מוותרים, אין לי ספק שהחברה יכולה לסייע בידם, ולהקל מעט את משאם, על מנת שיצליחו להגיע ליעדם.

שלך,
דוד.
הכותב הוא חבר בארגון "עצת נפש".