אחת לכמה חודשים, אנו עדים לנסיון של כמה רבנים מהר עציון, אלו המקפידים על קיום ההלכה היהודית שעה שליבם נטוע עמוק בתרבות המערבית אשר כל מהותה סותרת את תורת משה – לגשר על הפער הבלתי-ניתן לגישור ולרקוד על שתי החתונות כאחת באמצעות אומנות הפלפול והאקרובטיקה האינטלקטואלית, אשר תכליתה לזרות חול בעיני הציבור ולתת רושם "למדני" לחיבוטי הנפש שלהם עקב היותם קרועים בין שני העולמות.

קרבן ההתעללות הפלפולית שלהם הפעם הוא לא אחר מאשר רבנו הגדול ה"אור שמח", ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה"משך חכמה" על התורה.

הרב עמיחי גורדין, מרבניה הבולטים של ישיבת הר עציון, מצא "משך חכמה" מעניין בפרשה שעברה, פרשת משפטים, וגזר מסקנה מהדהדת, אשר מפארת את כותרת מאמרו – "מדוע להרוג גוי חמור יותר מלהרוג יהודי?". רוחה של משפחת דוואבשה מרחפת באוויר, וכעת נעקוב אחר הפלפול המלומד. נראה גם כיצד דבריו של גורדין תואמים את דברי ה"משך חכמה".

השאלה הנשאלת הינה כיצד יתכן לומר שקודם מתן תורה היה אסור להרוג כל אדם וההורגו היה חייב מיתה ("שופך דם האדם באדם דמו ישפך"), ואילו אחר מתן תורה הוקל הדין של מי שהורג גוי, שהרי ההלכה היא שרק מי שהורג יהודי חייב מיתה בידי אדם? הרי תמיד אנחנו יודעים שהתורה באה להוסיף ולהחמיר על מה שנצטוו בני נח, ולא להקל! המכילתא, מדרש ההלכה לחומש שמות, דן בשאלה, וגורדין מזכיר זאת בחטף, ולא בכדי, אולם אנחנו נתעכב על הדברים, שכן הם הכרחיים להבנת ה"משך חכמה". וזה לשון המכילתא במסכתא דנזיקין פרק ד' על הפסוק "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כ"א, י"ד) – "רעהו, להוציא את אחרים [כלומר, גויים, עליהם לא חל דין זה]. איסי בן עקיבא אומר, קודם מתן תורה, היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו; באמת אמרו, פטור מדיני בשר ודם, ודינו מסור לשמים". ומפרש ה"משך חכמה" – "דבאמת גם כעת אנו מוזהרין על רציחת אחרים [גויים], ומה שפטור ישראל שהרג גוי הוא משום שהוחמרו, פירוש שדמו של ישראל חשוב בעיני מלכו של עולם, ולכך אינו נהרג עבור גוי, לכן הקלו גויים, שישראל ההורגן פטור". אתם מבינים, קוראים יקרים, מדוע הרב המלומד לא רצה שתקראו את המכילתא בפנים? נמשיך.

הרב גורדין ממהר חיש לעבר תשובתו של ה"משך חכמה" עצמו, פן ירצה הקורא לעיין במכילתא הסותרת על פניהם של אלו המתאימים את התורה לערכי ההומניזם והשוויון. ה"משך חכמה" מבאר, כי מכיוון שישנו חילול ה' בהריגת סתם גוי (מה שנלמד בקל וחומר מממונו ומהסיפור של שמעון בן שטח והחמור), וחילול ה' מתכפר רק במותו של האדם, הרי שעוון הרציחה לא יתכפר במותו, ולכן לא ממיתים אותו, ודינו מסור לשמים. יש כאן ביאור נאה בדברי המכילתא, שאחר שהסבירה מדוע יהודי פטור מהריגת גוי, שדמו חשוב בעיני מלכו של עולם, כאמור, מכל מקום האיסור עצמו עומד בעינו מלפני מתן תורה, ודינו מסור לשמים. ה"משך חכמה" הוסיף נופך משלו באומרו שהחילול ה' גורם לכך שהמיתה תכפר עליו ולא על הרציחה, אולם אין זה אלא טעם להיות דינו של היהודי מסור לשמים. אין כאן התכחשות לדברי חז"ל הברורים, שהיהודי דמו יקר בעיני ה' ולכן אינו נהרג. עצם זה שה"משך חכמה" בא לבאר את המכילתא מעיד על כך שאף הוא אינו חולק עליה. ובשום מקום הוא לא כותב את המסקנה ההפוכה, ולפיה לרצוח גוי חמור מלרצוח יהודי! דבר זה לא עלה על ליבו של ה"משך חכמה" או של כל אחד אחר, אין זה אלא דמיון מעוות של הרב גורדין, אשר רוקד מה יפית בפני כל אותם הצבועים, אשר דמו של אויב סמוק בעיניהם מדמו של יהודי.

הרב גורדין טוען, תוך סיבוב הבוהן כלפי מעלה בתנועה למדנית, שעל רצח יהודי מתכפרים במיתה, ואילו רצח גוי הינו כה חמור, עד שאין לו כפרה. לפי דבריו יש לומר, כי עונשו של מי שאינו אוכל כרפס בליל הסדר חמור מעונשו של עובד עבודה זרה, משום שעל אי-אכילת כרפס אין כל עונש שמכפר. הייתי יכול להמשיך ולהדגים את תוצאותיו של המהלך הלוגי המפולפל של הרב גורדין, אך ברצוני לעמוד על נקודה חשובה בהרבה, והיא הקלות הבלתי-נסבלת שבה מתיחס הרב גורדין לדמם של ישראל.

כל מה שדנו עד כה היה נוגע לסתם יהודי שמחליט להרוג גוי, שאין בינינו לבינו שום מלחמה. יהודי רואה ניו זילנדי ברחוב ומחליט להרגו כדי לשדוד את ארנקו. מעשה חמור ביותר. עליו כותב המכילתא, שעונשו מסור לשמים. עליו אמר ה"אור שמח" שיש כאן גם חילול ה'. אמנם לדעת חז"ל זה לא כמו להרוג יהודי, אבל זה חמור.

אילו הרב גורדין היה רק טוען את טענתו האווילית ולפיה להרוג את אותו גוי זה חמור מלהרוג יהודי – ניחא, זו לא הייתה השטות הראשונה שנשמעת מאותו בית מדרש. אבל כאן מדובר בחציית קווים. כדי שלא נטעה ונחשוב שמדובר על סתם גוי, מדגיש הרב גורדין, שהוא מדבר על המציאות שלנו כיום מול אויבינו הצמאים לדמנו ודוקרים ודורסים ויורים עלינו למוות מדי יום ביומו. מדובר באויב הנלחם בנו על הארץ, בגויים הטוענים כלפינו "לסטים אתם", באוכלוסיה עוינת שתומכת במחבלים ומצמיחה אותם מתוכה. על אלו אמרה התורה שיש איסור להרוג אותם? על אלו סובר הרב גורדין ש"אין כפרה למי שהורג אותם"?

האם כך סבר גם ביחס לגרמנים בזמן מלחמת העולם השניה? האם כך סבר ביחס למדינים, אשר נלחמו בישראל וחוסלו ברבבותיהם? האם לדוד המלך אין כפרה על כל אותם גויים שהרג במלחמה או כדי לשאת את מיכל בת שאול? האם הפסוקים הבאים, החותמים את שירת "האזינו", עליה נאמר "כי לא תשכח מפי זרעו" – האם בכל זאת נשכחו מפיו של הרב גורדין – "אם־שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם. אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר מדם חלל ושביה מראש פרעות אויב. הרנינו גוים עמו כי דם־עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו" (דברים ל"ב, מ"א – מ"ג). הלזה יקרא הרב המלומד "ברבריות, אכזריות ורשע"? ולאהבת האויב הוא יקרא "אור, יושר ומוסר"?

כאן עלינו להדגיש, כי אנו מתנגדים לפגיעה בחפים מפשע גויים ויהודים, ובוודאי אנחנו מתנגדים לרצח חפים מפשע! אכן, תפקידנו להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. אולם אין תפקיד זה כולל לרחם על פראי האדם האויבים הצמאים לדמנו. אותם עלינו להשמיד, ורק אז, כשיכירו הגויים שנותרו בסגולתו של עם ישראל וממילא בעליונותו של אלוקי ישראל – אז נהיה באמת אור לגויים. לא בהשלטת תרבות המערב הבזויה והרפוסה אשר כיום כורעת ברך בפני האיסלם מתוך חנופה ופחדנות, אלא רק בהשלטת תורת ה' על העולם כולו תבוא הגאולה השלמה, ויתקדש שמו של מלך מלכי המלכים.

==

יהודה אפשטיין הוא תושב העיר העתיקה בירושלים וברוך מרזל הוא תושב חברון שניהם חברים ב'עוצמה יהודית'.