חם, מחניק, החליפה גדולה ומסורבלת. אתה מתקדם באיטיות לכיוון מטען החבלה. מסביב יש שקט לא טבעי שבולע את הכול. המגפיים הצבאיות מועכות את גושי האדמה היבשה של עיראק לגרגירים של חול. אתה נעמד מול המטען ומנסה להבין מהיכן להתחיל. במקביל אתה סוקר את עשרות זוגות העיניים העוינות שננעצות בך, תוהה אם ברשותו של אחד מהם המנגנון להפעלת המטען. כל שנייה שעוברת יכולה להיות השנייה האחרונה שלך. כל טעות תעלה בחייך.

מעט מאד סרטים הצליחו לרתק אותי בצורה כזאת למסך. יש משהו ב"מטען הכאב" שבולע את הצופה אל תוכו מהדקה הראשונה ולא משחרר עד לכתוביות. האותנטיות בה הוא מצליח להעביר את הסיפור דרך עיניהם של החיילים מדהימה וראויה להערכה וכמובן לכל ששת פרסי האוסקר.

דם אש ותמרות עשן. ביגלו עוקצת את קמרון

ג'יימס הוא חבלן המכור לשיכרון האדרנלין אשר אינו מצליח למצוא את מקומו. לאחר שהוא מוצב לפקד ביחידה עילית של חיל ההנדסה האמריקאי בעיראק, הוא מוביל את שני חייליו ואת עצמו אל תוך סיטואציות שונות ומסוכנות המותחות את גבולות היכולת של היחידה, והמאתגרות כל אחד מהם באופן אישי. החיילים המתמודדים באופן תמידי עם סכנת המוות נאלצים לסמוך אחד על השני למרות חילוקי הדעות.

זהו אינו סרט מלחמה הוליוודי רגיל העובד לפי תבנית אותה ניתן לחזות מראש. הוא נע על פני כמה מישורים, מגיע מתוך הדמויות ומצליח להתפרס ולהתכווץ מחדש. לעיתים הוא אף פורץ את גבולות התסריט המקובלים ומספק חוויה חדשה לגמרי.

למרות שמרכז הכובד של "מטען הכאב" הוא כמובן המלחמה, במובן מסוים, היא מהווה רק את הרקע לנושא המרכזי באמת: המורכבות האנושית. את זאת אפילו ניתן לנחש מהשם של הסרט, הן בעברית והן באנגלית (“The Hurt Locker”). כל הפחדים, הסתירות הפנימיות והמניעים האגואיסטיים יוצאים מעל פני השטח כשנמצאים יומיום במשחק מחבואים עם המוות.

את "מטען הכאב" ביימה קתרין ביגלו, שלפני קצת יותר משבוע הפכה לאישה הראשונה בהיסטוריה שזכתה בפרס האוסקר על בימוי. הסרט זכה סך הכל בשישה פסלונים, ועקף את "אווטאר" בבימויו של ג'יימס קמרון (ובעלה לשעבר של ביגלו), שנאלץ להסתפק בשלושה פסלונים בלבד.