אחת התופעות הבעייתיות שיצרו הרשתות החברתיות היא הפרצה הגדולה שהתרחשה בתחומי לשון הרע והלבנת פנים. מעצורים שאדם היה שם לעצמו באופן ברור גם בשיחה פרטית עם חבר, נעלמים לעתים כאשר מדובר בפרסום פוסטים במרחב הציבורי. דוגמה כואבת לכך חוויתי לצערי הרב השבוע על בשרי.

ביום שלישי אליי חבר בשאלה לגבי המלצה שהופיעה בכמה אתרים לומר ביום זה, יום ג' של פרשת בשלח, את 'פרשת המן' כסגולה לפרנסה. 'סגולה' זו הפליאה אותי, שכן נאמר מפורשות בפוסקים שרק מי שאומר את פרשת המן "בכל יום" – "מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו". וכשהתברר לי שסגולה זו יוחסו לרמ"מ מרימנוב, למרות שאין לכך כל יסוד בכתביו, הערתי בדף הפייסבוק שלי על כך שמדובר בסגולה הסותרת את מסורת ישראל ושאין לה כל מקור בכתובים.

והנה, בשעה שהערתי נקודתית על סגולה זו לא העליתי גם בדמיוני הפרוע ביותר לאן הדברים יצאו. הרב עמיחי אליהו פרסם בפוסט ובמאמר ב'סרוגים' תחת הכותרת "מדהימה אותי ההתנשאות של הרב בזק" מתקפה חריפה ביותר עלי שבה הוא לקח את ההערה הנקודתית שלי והפך אותה ל"התנשאות גרבוזית" ו"ניתוק מציבור שפוקדים קברי צדיקים בקבר רשב"י או בקבר הבבא סאלי", תוך התבטאויות פוגעניות עלי אישית ועל היישוב היקר שבו אני גר ("מקום בועתי ד"לי"). לא יכולתי להאמין למראה עיני: היכן הוא מצא בדבריי ולו גם רמז ליחס כזה? מעולם, מעולם לא התבטאתי חלילה בצורה מזלזלת או מתנשאת כלשהי כלפי אלו ההולכים לקברי צדיקים או מאמינים בסגולות ידועות המופיעות במקורותינו. לכך יש סיבה פשוטה: אני מאמין – ואת זה דווקא כתבתי לא פעם – שישנן דרכים שונות בעבודת ה', המותאמות לאנשים בין היתר על פי אופיים המשתנה, וכולן לגיטימיות כל עוד הן מחויבות להלכה, למוסר ולאמת. יש לעשות הפרדה גמורה בין הערה עניינית נקודתית על 'סגולות' הצצות חדשים לבקרים, ובין יחס של כבוד ואהבה שצריך להיות כלפי כל דרך אמתית בעבודת ה'. טענות כאלו הן בגדר הוצאת שם רע ברבים, במיוחד כשהן נעשות בדרך של 'שיימינג' ברשת.

אפשר ומותר בהחלט להתווכח על הערך בהפצת סגולות נטולות מקור ושורש ועל השאלה האם הפצה זו תורמת או מרחיקה מעבודת ה', ועל כך עוד חזון למועד. אולם לעת עתה אין לי אלא להביע צער וכאב לא רק על עלבונות שהוטחו ללא שום בסיס, אלא בעיקר על המציאות שהשתרשה בתקופה האחרונה שבה את מקומו של דיון ענייני מחליפות לא פעם הלבנת פני אדם ברבים, הכפשות ופגיעות אישיות. על כבודי האישי אני כמובן מוחל, ולא הייתי מעלה את הדברים על הכתב לולא התקווה שמסיפור זה נלמד כולנו לקיים תמיד דיון ענייני, ולאמץ את הסגולה הידועה מכל לאריכות חיים טובים: "נצור לשונך מרע".