עקב דקירת יהודי בעיר מרסייל בצרפת קרא ראש הקהילה היהודית, צבי עמר, להשתדל לא להתבלט עם הכיפה; או להסיר אותה או לשים עליה קסקט, כשנמצאים בחוץ כמו שהיו רוב רובם של הספרדים בארצותיהם ביום יום בלי כיפה, וכמו עדות הסורים המצרים ואחרים כיום בניו יורק, במשך היום בלי כיפה בשעת תפילות וברכות חובשים כיפה.

רבים נזעקו נגדו, אבל אני מבין בהחלט מאיזה מקום נובעת עמדתו. כי זאת לדעת: בעבר בארצות המוצא של מרבית עדות הספרדים: מרוקו, אלגי׳ר, תוניס, טריפולי, מצרים, לבנון, סוריה, עיראק, טורקיה, יוון ובולגריה, אי חבישת כיפה לא הייתה סמל לפריקת עול וחילון. היו אנשים שומרי מצוות ויראי השם שביום יום לא חבשו כיפה [עיין שו״ת מים חיים ח״א סימן כג].

עכשיו צריך לזכור שאפילו רבנים ותלמידי חכמים נראו כמו שכניהם, לא הוכרו בהבדלי לבוש או לבוש יהודי מיוחד, ורק מעט מזעיר או הרבנים נושאי המשרות או הזקנים והמיוחדים ניכרו כי יהודים ורבנים הם, "בגלימא דרבנן" ובזקן או כובע וכל כיוצא. הגויים רחשו להם כבוד ואף אחד לא העיז לפגוע או ללעוג להם.

אמנם שנאת ישראל הייתה תמיד קיימת, שנאת עולם לעם עולם, אבל הרבנים הזהירו את הציבור לא לתת סיבה נוספת לשנאה, ולכן הגוים לא ראו ביהודים ככאלה שמחפשים להיות שונים מתבדלים או מתגרים..

לא היו ליהודים מעילים ארוכים שחורים ושונים, לא לבשו כולם מגבעות או כיסויי ראש בולטים, או מסוג מסויים, לא הוציאו והבליטו ציציותיהם, בודאי לא התהלכו בחוצות קריה בפאות מתנפנפות. אצל הספרדים 99% לא גידלו פיאות הראש.

לא פעם הרבנים נדרשו לתת מענים הלכתיים לבעיות ולשאלות שנוצרו בעקבות מצבים אלו. נכון שגאווה יהודית זה דבר חשוב, ונטייתם של יהודים לא להתבייש כנאמר "ויגבה לבו בדרכי השם", ויהודי צרפת אהבו להתבלט במגן דוד יהודי על חזיהם.

ולכן ישנה גישת צבי עמאר, שדומה לגישת יעקב אבינו שאמר לבניו "למה תתראו?" ויש גישת בני יעקב שאמרו "הכזונה יעשה את אחותינו?".

ואני מעדיף את הגישה הראשונה: כל זמן שיהודים חיים וגרים ומתפרנסים בכבוד בחו״ל ואינם יכולים לעשות עלייה, עדיף להם לא להתבלט במיוחד.