לאחר שפירסמתי את תגובתי למודעה הפוסלת הסכמי קדם-נישואין, העירו לי רבים על כך שנושא זה צריך להיות נידון בתוככי בית המדרש, כדרכה של תורה, ולא במדיום התקשורתי שמטבעו שטחי ורדוד יותר.

אך ברוך ה' אין זו הפעם הראשונה שבה הוצאת נושאים הלכתיים לרחובה של עיר דווקא משנה את אופי המדיום, ומוביל לדיונים הלכתיים מעמיקים בבמות שסובלות לרוב רק הגיגים קצרים, ומתקיים בנו מאמר הכתוב "חכמות בחוץ תרונה, ברחובות תתן קולה".

הרב הרשי טייטל השיג על דברי בכמה נקודות, ואשיב עליהן בקצרה, והפעם תוך הוספת מראי מקום עבור המבקשים להעמיק ולעיין בסוגיה:

א. אילו פוסקים מכשירים גט שניתן תחת איום בקנס שאדם התחייב בו מרצונו החופשי?

שאלה זו דורשת אריכות רבה. אשיב רק לשאלה שהוצבה בכותרת מאמרו של הרב טייטל: מהי דעת השולחן ערוך? ובכן, השולחן ערוך (קנד, כג) כותב שכאשר הבעל נשבע לגרש "טוב שיתירו" את השבועה, אך אין היא פוסלת את הגט בדיעבד. ובבית יוסף (קלד) כתב שקנס ממוני קל יותר משבועה, וכן מפורש בשו"ת אבקת רוכל (קעז). עוד יצויין כי גם דעת הריטב"א להקל (לדעת שו"ת מהרלב"חקכד), וכן לדעת החזון איש (אה"עצט, ג) גם הרשב"א מקל בזה.

ב. האם המחלוקת הנ"ל רלבנטית לענייננו?

הרב טייטל טוען שכל סוגי התשלומים שווים זה לזה, והניסיון לחלק ביניהם הוא "דברים בטלים". אך כמעט כל הפוסקים חשבו אחרת (תשב"ץ א, א; ראנ"חסג; תורת גיטין קלד, ו; ועוד רבים). לדבריהם, כאשר הבעל מחייב עצמו בתשלום מזונות קבוע, בכל חודש, בלי קשר לסירוב לתת גט, אין זה נחשב ככפיית גט. העובדה שמציאות זו תעודד את הבעל לגרש איננה הופכת את הגט לגט מעושה. ממילא, גם לדעת המחמירים במחלוקת הנ"ל, יש להקל בענייננו.

ג. האם הבעל מעלה על דעתו שיתגרש?

הפוסקים (ביניהם שו"ת מהריב"ל ב, יח) מתארים מצב שבו אדם נשבע בשעת נישואי אחיו, שאם ימות האח בלא בנים הוא יחלוץ לאשתו ויתיר אותה מחובת הייבום. מצב זה מוגדר \כהתחייבות מרצון ומדעת. קשה לטעון שאדם מעלה על דעתו תרחיש נדיר כזה, ואילו את התרחיש המצוי כל-כך של גירושין הוא לא מסוגל להעלות על הדעת ולהתכוון אליו ברצינות.

ד. האם יש מי שמתיר גם כאשר הבעל לא מסוגל לעמוד בתשלום הקנס?

ראשית, כל הפוסקים שהתירו גט שניתן תחת שבועה (אבקת רוכל קעז), מתירים גם מתן גט תחת אונס שאין אפשרות להתחמק ממנו. שנית, הדבר מפורש בשו"תהתשב"ץ (א, א) שהתיר גם כאשר התשלום כופה את הבעל לגרש. ושלישית, כך כתב בפירוש בשו"ת אגודת אזוב (אה"עיט, יט), שהוא בעל זכויות היוצרים על ההמחשה שבה השתמשתי, דהיינו בעל שאינו מסוגל לעמוד בהוצאות המזונות שהוא חייב לאשתו, ולמרות זאת לא עלה על דעת מעולם לפסול את גירושיו.

ה. האם העובדה שהתשלומים נוצרו מלכתחילה כדי לעודד גירושין, פוסלת את הגט?

שני פוסקים, המהרש"ם והמבי"ט, כתבו שכאשר הכפייה על התשלומים נעשית מתוך כוונה לאלץ את הבעל לגרש, היא הופכת את הגט לגט מעושה. בדבריהם הם מתבססים על גרסה מקוצרת ומעוותת של שו"ת התשב"ץ שהייתה בידיהם, כאשר בגרסה המלאה מפורש שהכוונה אינה פוסלת את הגט. כפי שכתב בפירוש בשו"ת פני יהושע (אה"עעה): "משמע מדבריו דאע"גדכוונת העשוי על הדבר אחר הוא כדי שמתוך זה יתרצה לגרש", וכן כתבו הראנ"ח (סג) ורבים אחרים.

ו. האם ראוי לתקן תקנות המקלות על פירוק הנישואין?

הרב טייטל מצטט את דברי הפוסקים שהתנגדו לתקנת "תנאי בנישואין", המאפשרת לפרק את הנישואין ללא מתן גט. תקנה כזו מפוררת את מוסד הנישואין שהנחילה לנו התורה, והיא פסולה ובעייתית מאד. אך אין קשר בינה לבין הנושא הנידון, שעניינו הוא שיפור מעמד הצד ה"מסורב" במהלך תהליך הגירושין, ומניעת הצד ה"מסרב" לנצל באופן ציני את ההלכה כדי להשיג הישגים ממוניים ואחרים. כפי שעולה משלל המקורות שהובאו לעיל, הסכמים ממין זה נידונו לאורך הדורות כולם, ואין בהם שום שינוי או חידוש.

בשלב זה אתייחס גם לביקורת שעלתה ממאמר התגובה של הרב עמיחי אליאש. לדבריו, תקנות חדשות בדיני נישואין וגירושין צריכות להיעשות על ידי גדולי ישראל, ולא על ידי "רבנים צעירים".

ובכן, ראשית, אני בטוח שהגאון הרב נחום רבינוביץ', שתמך בהסכם של צהר ודומיו (מסילות בלבבם עמ' 430), ישמח לשמוע שבגיל שמונים ושבע הוא עדיין נחשב ל"רב צעיר". אך אולי שמחתו תהיה מוקדמת מדי, כי ייתכן שהרב אליאש התכוון דווקא לרב זלמן נחמיה גולדברג, שמניין שנותיו שמונים ושלוש בלבד, או לגר"ש דיכובסקי שעוד לא הגיע לגבורות. (ואגב, בהזדמנות זו יובהר כי הרב גולדברג אמר בפיו, בשיעור מוקלט, שהסכם כמו זה של 'צהר' כשר לכתחילה. את העובדה שהוא מסרב להעלות את עמדתו על הכתב יכולים לזקוף הרב אליאש וחבריו לחובתם בלבד.) גם הרב חיים דוד הלוי והרב יצחק ידידה פרנקל, שניסחו הסכמים דומים בכהנם כרבנים הראשיים של תל-אביב (מנעי עינייך מדמעה עמ' 83-93), כבר הגיעו לפרקם כאשר עשו זאת. ואם באישים ושיטות עסקינן, אולי חבל שדברי הרב אפרתי, שהוכיח מכתבי הרב סולובייצ'יק שיש לפסול הסכמי-קדם נישואין, לא היו לנגד מורי ורבי הרב ליכטנשטיין זצ"ל (חתנו של הגרי"ד) אשר תמך בפה מלא בהסכמים אלו ממש.

אך חשוב גם להבין שההסכם של ארגון צהר איננו תקנה חדשה, ואין בו ולו שינוי קל של דיני הנישואין הנוהגים מקדמת דנא. מדובר ביישום ותרגום למציאות המשפטית המודרנית, של הסכמים שנחתמו מקדמת דנא.

חשוב גם להבין את המציאות שמולה אנו עומדים. הסכמי קדם-נישואין לא נוצרו כתוצאה מיוזמתו של רב זה או אחר, צעיר או מבוגר. הדרישה לחתום על הסכם כתנאי לנישואין ברבנות, מגיעה מן השטח. זוגות רבים מספור חותמים על הסכמים המנוגדים להלכה, או מוותרים על נישואין דרך הרבנות, זוגות רבים אחרים מוותרים על גירושין על פי ההלכה וחיים בחטא עם בני זוג חדשים. קל לעצום את העיניים מול מציאות זו בטענות של שימור מסורת אבותינו, אך מי שעיניו לא עצומות ולבו אינו אטום יעשה כל שביכולתו כדי לחזק ולבצר את קדושת מוסד הנישואין בציבור הרחב בעזרת הכלים שאותם מעניקה לנו ההלכה.