הרב אברהם סתיו, במאמרו כנגד התנגדותו של הרב אפרתי להסכמי קדם הנישואין של צהר, כותב בתוך דבריו: "תמוה בעיניי כיצד נעלמה מעיניו העובדה שלאורך הדורות כולם תיקנו חכמים תקנות שונות כדי להתאים את מערכת חיי הנישואין של התורה למציאות של תקופתם. החל מתקנת הכתובה, ששינתה את יחסי הכוחות באופן מהותי ונתנה ביד האישה כוח שלא היה בידה על פי דין תורה. עבור דרך תקנת הגאונים, שהתירו לכוף את הבעל לגרש כאשר האישה מואסת בו. חרם דרבנו גרשום שאסר על הבעל לגרש את אשתו ללא רצונה, ועוד ועוד".

אך כאן בדיוק נמצא הכשל של הרב סתיו. אכן, חז"ל והפוסקים בחכמתם וקדושתם תיקנו תקנות שונות, שחלקן נועדו להיטיב את מצבן של הנשים, אך תמיד, בכל הדורות כולם, מתקני התקנות היו גדולי חכמי ישראל: גדולי התנאים והאמוראים, הגאונים שהיו ראשי הישיבות המרכזיות שמהן יצאה תורה לכל ישראל, רבנו גרשום שהיה מאור הגולה, רבה של יהדות אשכנז כולה, וכד'. מעולם לא מצאנו שתלמידי חכמים צעירים מעזים לתקן תקנות במקום גדולי ישראל, ואפילו גדולי ישראל – אם לא היו ממש יחידים בדורם – לא תיקנו תקנות לבדם אלא בהסכמת גדולים נוספים.

זה נבע קודם כל מענווה וממידת "המכיר את מקומו" שהיא מהמידות שהתרה נקנית בהם (אבות ו,ו), אך לא פחות מכך מרגש האחריות הנורא בפסיקת ההלכה, מתוך אמונה והכרה שההלכה אינה סתם דרך חיים ראויה ומומלצת, אלא דבר ה' אלוקי אמת, ולכן נדרשת זהירות גדולה ויראת הוראה, "והגס לבו בהוראה – שוטה, רשע וגס רוח" (שם ד,ט), וקל וחומר בתקנות חדשות שצריך חשבון עמוק שאכן מכוונות הן לדרכה של תורה ולא נובעות מהשפעות זרות.

הרב סתיו מוסיף ש"ההסכם שבו נעשה שימוש בארגון רבני צהר מבוסס בעיקרו על הסכם משנת תשנ"ב, שנחתם על ידי הרב עובדיה יוסף, הרב זלמן נחמיה גולדברג ופוסקים חשובים נוספים". אך משמעות הביטוי "מבוסס על" היא שנעשו בו שינויים, ושינויים אלו לא היו בהסכמתם של גדולי ישראל. כי הרי הרב זלמן נחמיה גולדברג, יאריך ה' ימיו ושנותיו, נגיש לכל הפונים אליו, ומדוע לא ביקשו את הסכמתו? והרב עובדיה אמנם אינו עמנו, אך אפשר לפנות לבנו תלמידו המובהק וממשיך דרכו הרב יצחק יוסף.

ולא אלמן ישראל, ישנם ב"ה עוד גדולים בישראל- הרב יעקב אריאל, הרב ניסים קרליץ, הרב ליאור, הרב מרדכי פרבשטיין ועוד. אך דעתם והדרכותיהם של גדולי ישראל לא מצאו חן בעיני ארגון צהר, ואצה להם הדרך לתקן תקנה לבדם בלי הסכמת גדולי ישראל. כאמור, לא היה כדבר הזה בתולדות ישראל, ואם היה- לא נשאר לו זכר, כי עם ישראל ידע תמיד ללכת אחרי גדולי חכמיו ומאורי תורת חייו. "אמר ר' עקיבא: נמשלו ישראל לעוף, מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפים – כך ישראל אין יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם" (ויקרא רבה יא,ח).