אז מה גרם לבנט לשנות את דעתו ולחזור לכנסת?

יו"ר 'הבית היהודי', השר נפתלי בנט, הפתיע הערב (רביעי) כאשר הודיע כי הוא זה שיחזור לכהן כחבר כנסת במקום ינון מגל הפורש. מרגע הודעתו של מגל כי החליט לפרוש מהחיים הפוליטיים, נעו הניחושים והספקולציות על ציר וורצמן-אורבך, כאשר מעטים האנשים אשר נתנו סיכוי לחזרתו של בנט.

נזכיר, כי בנט הוא זה שאילץ את נתניהו לעגן את החוק הנורבגי בהסכמים הקואליציוניים, והוא אף השר היחיד שישתמש בו מיד לאחר אישורו.

נזכיר, כי החוק הנורבגי הקטן מאפשר למי שמכהן כשר להתפטר מחברותו בכנסת ובכך לאפשר את כניסתו של הבא בתור הרשימה. לאחר שמפלגת 'הבית היהודי' התרסקה בבחירות האחרונות לשמונה מנדטים בלבד החליט בנט כי הוא רוצה "לשתף" כמה שיותר מועמדים ולכן פינה את מקומו ואיפשר את כניסתה של חברת הכנסת שולי מועלם הממוקמת במקום התשיעי ברשימה.

אם כן, מדוע כעת, אחרי פרישתו של מגל, מוותר בנט על "שירותיו" של החוק הנורבגי ואינו מאפשר את כניסתו של מזכ"ל המפלגה ניר אורבך?

במהלך הפריימריז האחרונים תמך בנט במועמדותו של אורבך ואף הביע בו תמיכה פומבית, וכעת קשה להסביר מדוע, עם סירובו של וורצמן לחזור לכנסת, בנט אינו מאפשר לאורבך להיכנס למשכן, וחוזר לשם בעצמו.

השאלה כלפי התנהלותו של בנט מתחדדת בעיקר כשאנו נזכרים בדברים שאמר עם החלתו של החוק הנורבגי. בשבועות האחרונים הוא הצהיר כמה וכמה פעמים כי החוק הנורבגי, המאפשר לו לפרוש מהכנסת ולכהן כשר בלבד, נותן לו להשקיע בעבודתו כשר החינוך מבלי להתרוצץ כל היום במליאה.

אז מה גרם לבנט לשנות את דעתו? פתאום הוא לא זקוק לזמן בכדי להתעסק בעבודתו כשר? האם פתאום נאה עליו מלאכת ההתרוצצות במליאה? קשה לדעת מה עומד מאחורי החלטתו, אך אפשר להניח שפרישתו של מגל, ששינתה גם את יחסי הכוחות במפלגה היא זו שגורמת לבנט לחזור ו"לפקח מקרוב".

עד לפני פרישתו של מגל הייתה שליטתו של בנט במפלגה כמעט מוחלטת. ח"כים כמו סלומיאנסקי, שקד ומגל כיו"ר הסיעה, מעולם לא עשו לו חיים קשים. "הסכנה" לשלמותה של המפלגה הייתה בעיקר מצד חברי 'תקומה', אורי אריאל ובצלאל סמוטריץ'. כעת המצב עדין. עם יציאתו של מגל מהמפלגה, בנט צריך מישהו משלו במפלגה. השמועות האחרונות מספרות על מתח שקיים בינו לבין וורצמן, עובדה שאי אפשר לשלול ששיחקה תפקיד בשיחה שניהלו השניים.

מעבר לזה, הבית היהודי, נזכיר למי ששכח, יושבת בממשלת 61, בה, כמאמר הקלישאה "כל קול קובע", ובנט לא יכול להרשות לעצמו לוותר על אף אצבע.

סיבה נוספת שגם כדאי לקחת בחשבון, היא התדמית של המפלגה כלפי חוץ. בנט, מיד עם זכייתו בראשות המפלגה ואף לאחר פרישתו של מגל, הצהיר כי חזונו הוא להקים מפלגה ציונית-דתית-חילונית. עם שקד בראש ומגל באמצע זה היה נראה מעולה, ובעיקר רחוק מימי המפד"ל. חזרתו של וורצמן או הצטרפותו של אורבך הדתיים במקום מגל החילוני, הייתה סותמת את הגולל על מפעל חייו של נפתלי בנט, ומחזירה את המפלגה לימי המפד"ל בה היו רק גברים דתיים. בנט חזר, בינתיים, כדי לדאוג שזה לא יקרה, לפחות לא עכשיו.