"פרשת ינון מגל" העלתה לסדר היום הציבורי, בפעם המי יודע כמה, את שאלת ההתנהגות הראויה של נבחר ציבור ואילו נורמות התנהגות הן קו אדום. 

אולם מעבר לבעיה האישית של מגל ומעבר לשאלה המוסרית הפרטית, ברצוני להביט על העניין בצורה רחבה יותר.

עיינתי בחוק למניעת הטרדה מינית ולהלן ציטוטים נבחרים:

"מטרת החוק : חוק זה מטרתו לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים".

ואני שואל: האם אין זה נכון להרחיב את החוק ,לא רק להטרדות מיניות,האם הטרדות שאינן מיניות אינן פוגעות בכבוד האדם? האם השמצות וקללות ,אינן חמורות לא פחות מהטרדות בעלות אופי מיני?

ממשיך החוק ומגדיר מהי הטרדה מינית:

הטרדה מינית והתנכלות:

3. (א) הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה:

(1)   סחיטה באיומים, כמשמעותה בסעיף 428 לחוק העונשין, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני;

(2)   מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין;

(3)   הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות האמורות;

(4)   התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות;

(5)   התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית;

(5א) פרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום, 

האם רק בתחום המיני התנהגויות מעין אלה פוגעות בכבוד האדם? האם קללות ונאצות חמורות פחות מהמתואר כאן?

בהלכה ישנם שני איסורים חמורים בתחומים אלו,איסור אונאת דברים והאיסור לקלל אדם אחר .ובלשון הכתוב "לא תונו איש עמיתו " ואיסור "לא תקלל חרש" כפי שמסבירים חכמים שאפילו חרש שאיננו שומע את הקללה,אסור לקללו.

די לנו אם נלמד ונפנים את הסברו של ספר החינוך לאיסור הקללה: "ואפשר לנו לומר, לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב(בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים. ותרגם לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים ימהרו דבריהם לפעל בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפרסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול, ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקלל. והרמב"ם זכרונו לברכה אמר (בסהמ"צ ל"ת שי"ז) בטעם מצוה זו כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעס. ועוד האריך בענין בספרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקלל בקללה, אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל, שלא ירגיל נפשו אל הנקמה וכעס ואל פחיתות המדות. וכל דברי רבותינו נקבל עם היות לבבנו נאחז במה שכתבנו יותר".

ואת דבריו של ספר החינוך בעניין הונאת דברים "שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם. ובפירוש אמרו זכרונם לברכה (ב"מ נח, ב) כיצד, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, חיו חלאים באין עליו לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב  (איוב ד, ו)הלא יראתך כסלתך וגו'. ראה חמרים מבקשים תבואה, לא יאמר לחם לכו אצל פלוני והוא יורע שאין לו, ולא יאמר לתגר בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח .ועל זה נאמר (ויקרא כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו.

שורש מצוה זו ידוע, כי הוא לתת שלום בין הבריות, וגדול השלום שבו הברכה מצויה בעולם וקשה המחלוקת, כמה קללות וכמה תקלות תלויות בו.

מדיני המצוה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בענין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם, והפליגו בדבר זה עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים"

בימינו,כאשר השיח הציבורי והאישי ברשתות החברתיות מלא בקללות ובהשמצות,ראוי היה לחברי הכנסת לנסח חוק ברוח תורת ישראל ולאסור אונאת דברים וקללות והשמצות לא רק בהקשר המיני אלא בכל דבר ועניין הפוגע בכבוד האדם.

כאשר אומרים על ינון מגל, שאיננו יכול לייצג מפלגה דתית לאחר אמירותיו הגסות, אני חושב שאם כך, כמעט כל נבחרי הציבור שלנו הדתיים ושאינם דתיים ,אינם ראויים, שהרי פעמים רבות הם עוברים על איסור של קללה ואונאת דברים.

אני קורא לינון מגל להראות לציבור שאכן הוא מתחרט ומתקן את דרכיו, להוביל חקיקה ברוח שני איסורי התורה שהבאנו ובכך בוודאי תהיה תשובה שלמה על דבריו הקשים.

ובכך יקיים הלכה למעשה את הפתגם "במקום שבעלי תשובה עומדים- אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"