שאלה

חוקרים מצאו ממצאים המעידים על מציאותו של אדם קדמון בן 10,000 שנה שגר בארץ ישראל ואכל קטניות וחומוס.

לפי התורה, אנחנו יודעים שהאדם הראשון נברא לפני 5776 שנה. אז איך זה מסתדר?

האם להאמין לחוקרים או לתורה?

תשובה

שלום

טרם ניגשים לפתרון סוגיה זו, עלינו לזכור שני עקרונות

א. ישרות.  ישנה תשובה שאינה קבילה לשאלה חשובה זו, והיא שהמדע טועה.

לא משום שהמדע אינו טועה לפעמים, אלא משום שהריצה הראשונית לפתרון כזה המטיל דופי במדע, הוא מעשה של חנופה כלפי שמיא, כביכול להגן על התורה מפני אימת המדע על ידי השפלת ערכו של המדע.

והנה כיוון שהגמ' אומרת שכת חנפים אינה מקבלת פני שכינה, אזי נאסר עלינו להגיע לבירור סוגיה זו מעמדת חנופה הגורמת להתגוננות וסינגור על התורה שלא בישרות ושלא בבקשת האמת.

כפי שמצינו שהקב"ה נזף ברעי איוב על שהטילו על חברם את האחריות לפורענות שבאה עליו, שלא בצדק רק על מנת לסנגר על השמים. הקב"ה לעומתם דורש מעימנו להיות מבקשי השם, מבקשי אמת, בישרות וללא משוא פנים. ולהשאר בצריך עיון אם אין תשובה ישרה המניחה את הדעת.

הלא אנו סומכים על המדע בכל חיינו, עולים במעליות לקומה גבוהה ולא מפקפקים שמא המדע טועה והמעלית תיפול. אנו ניגשים לניתוח מסוכן ושמים חיינו בכף מדעי הביולוגיה וסומכים על הרופא שישתמש בידע שלו לרפא. אנו עולים למטוסים, שטים באניות, משתמשים בתאורה- הכל באמון לחוקים המדעיים ולמחקרים אודותם. אם כך, כיצד זה כאשר התורה מתנגשת עם המדע נרוץ מיד להטיל באחרון דופי? הלא חוסר ישרות יש בכך, ועוד יותר מזה, נטיית פחד ושקר.

על כן, הנחת היסוד היא שהמדע אינו טועה. הוא יכול לטעות כמובן ואולי טעה גם כאן. אך הפתרון הזה הוא האחרון מבין שאר הפתרונות שנציע.

ב. אמונה וענווה כלפי התוה"ק ומוסריה. התורה כולה אמת, זו שבכתב וזו שבעל פה, כולל כל המסורות שבידי כלל ישראל ובכללם התאריך. אמת זו היא קיומית כל כך, עד שהמציאות אינה ברת הכי לסתור אותה בשום כלי מכליה. המציאות היא לבוש לתורה ולאמת האלוקית, ולכן עלינו לבחון כיצד המציאות משקפת את האמת התורנית הנצחית, ולא להיפך. כדברי ר' צדוק- העולם הוא ספר חתום, והתורה היא פירושו ותרגומו. ללא תורה, העולם חסר משמעות וחסר אמת. הוא מצוי, גולם, ועיסוק רק בו לכשעצמו הוא עלבון למילה אמת. אמת אינה תיאור מציאות נגלית, אלא הבנה של מגמת המציאות שממנה מקבל העולם הגלוי את ערכו ואת קיומו.

יעקב בחיר האבות הוא בעל האמת, בבחינת תתן אמת ליעקב. אף שהוא נהג בערמה מסויימת עם עשו ולבן, הנו בעל האמת, משום שהאמת היא דרישת ד' מהאדם, ולא האמת המציאותית החיצונה הנגלית בטעות לעין הקטנה שלנו. יעקב היה בכור למען האמת, הוא היה צודק אל מול לבן למען האמת. אלא שצריך עין פנימית להבחין באמת גדולה זו. וכפי שבעין החוש השמש נראית קטנה כגרגיר ובעין השכל אנו מבינים שהיא עצומה פי כמה מעולמנו, כך בעין השכל נראית האמת קטנה כגרגיר ומובנת, אך בעין הנשמה היא מובחנת על ידנו באמיתתה העליונה העצומה.

דברים אלו נכונים לא רק כלפי המשמעות של העולם, אלא גם הסטורית, כל מה שאמרה תורה ואמרו חז"ל, קרה.

אלא שבמעשה בראשית כהחרגה יש הפרש בין מה שכתוב בפשט למה שקרה בפועל, דהיינו התורה לא ביקשה כלל לספר מעשיות ביולוגיות אלא לתאר את משמעות הבריאה ולכן לא הקדישה לבריאה יותר מפרק וחצי, בעוד למשכן הקדישה כפליים. דעה זו לא היינו אומרים אלמלא היתה דעתם של גדולי רבותינו, דהיינו דעתה של תורה שבעל פה.

שלוש גישות ברבותינו בסוגית גיל האדם והעולם

א. רבינו סעדיה גאון, אשר המעיט לפעמים את פשט הפסוקים כאשר הם סותרים את המדע, ופרשם על דרך הדרש הכללי בבראשית. לשיטה זו יש לצרף כסניף דברי רש"י (ורש"ר הירש), על כך שהתורה אינה באה לתאר במעשה בראשית דברים מסודרים בימים אלא לומר עקרונות בלבד- שהעולם נברא, שהבורא נתן א"י לאומה הישראלית, ואף להצהיר שהבורא אינו העולם אלא אין סוף.

ב. רבינו אברהם בן עזרא בדבריו על דיבור הנחש, עמד על דעתו שמעשה בראשית הוא כפשוטו של מקרא, והמדע אינו יכול להפריכם אלא רק לתאר מה הוא רואה כעת ולא בעבר. לענייננו- מציאת חומר קדום הוא אמירה של הווה, על העולם הקדום. יתכן שהרבה קרה בזירוז תהליכים כימיים וכדומה במהלך ששת אלפי השנים, ולכן מה שנראה כעת קדום אינו כן אלא נברא לפני התשע'ו שנים. ראב"ע אמר זאת לא מצד זלזול במדע אלא מתוך היותו בעצמו מבין בכך, שמה שנראה מדעית במחקרי העבר דבר אחד, יתכן כדבר אחר.

ג. בעלי הסוד, ומרן הרב זצ"ל, אשר לימדו אותנו כהמשך לדברי הרמב"ן בפירושו לתורה, שמעשה בראשית כולו סוד עמוק אינו מובן מן המקראות ויודעיו חייבין להסתיר אותו. לא רק מצד הדרש העקרוני כמו רס"ג או רש"י, אלא במתן משמעות מדוייקת לכל פרט מהבריאה באופן של הסבר עמוק וסודי. כך גם משמע מדברי הרמב"ם במורה הנבוכים.

כל שלוש השיטות כמובן לגיטימיות (וחלקן לא סותרות אחת את השניה), בהיותן מגיעות מרבותינו שאנו עפר לרגליהם.

יש להזכיר כאן דברי הרשב"א בחרם שלו על לומדי הפילוסופיא, אשר בשל לימוד לא הגון של סוגיות אלו קיצצו בנטיעות וחשבו שכמו שמעשה בראשית אינו כפשוטו, אזי ח"ו גם אברהם ושרה אינם כפשוטם אלא חומר וצורה וכד'. וזה ממש כפירה. הגבול הוא שמעשה בראשית עד יום שישי הוא עמוק ואינו מובן על בוריו מפשט המקראות, שכך לימדונו רבותינו. אך כל מה שנאמר אחר כך הכל כפשט המקראות ממש, באנשים ובמקרים הקורים אותם.

אציין שוב כי הרב זצ"ל דרך בדרך הסוד, ואף באר באגרותיו שתאוריית ההתפתחות מתאמת לרזי עולם של הקבלה יותר מכל התאוריות האחרות. גם בנושא גיל העולם כתב הרב שהיו עולמות קודם עולמנו והוא מפורסם בכל ספרי הסוד, וגם היו בני אדם טרם בריאת אדם קדמאה, אלא שיש להשכיל היטב את כוונת הסודות בזה.

האדם שד' ברא לפני התשע'ו שנים הוא האדם העליון, בעל נשמת העולמים, ואינו שווה בערכו ליצורים שנראו כאדם וקדמו לו כבעלי החיים. הוא היה בעל כושר נבואי, נטיית קודש, וקרוי בן אלהים (עם חוה). בהמשך בניו המשיכו את סגולתו כמבואר בכוזרי- הבל, שת, אנוש, אברהם ויצחק, עד שביעקב ובניו הנשמה העליונה הזו הופיעה בקיבוץ לאומי שכולו קדוש, ישראל. היו גם בנים אחרים לאדם בבחינת שדין ולילין, קין וזרעו, ישמעאל עמלק וכו'. הם הקליפה, ואתם קרויין אדם ולא הם.

המניין הנספר הוא לבריאת האדם ולא העולם. הלא ראש השנה בתשרי בו מתחלף התאריך הוא מועד בריאת אדם, ולא בריאת העולם.

העולם הגשמי שאין בו אדם עליון אלא בעלי חיים הדומים לו, יתכן שנברא לפני מליארדי שנים, כמובן בידי ד' יש מאין (אם כי יש מעט מהראשונים שסברו שהיה גם חומר קדמון, דעה זו מובאת במורה הנבוכים ביחס לדברי מדרש ר"א הגדול, ובפירוש רבינו עזריאל על שיר השירים. אך דעה זו לא התקבלה כמובן באומה ובקרב נושאי התורה ולכן אינה לגיטימית בתוך בית המדרש שלנו).

העולה הוא שאנו לא סופרים את קיום העולם שקדם לעולמנו (שגם אותו ד' ברא כאמור), אלא רק את בריאת עולמנו דהיינו עולם האדם שיש בו נשמת אלהים חיים. וזה קרה לפני התשע'ו שנים.

ד' ברא העולם בששה ימים, דהיינו בששה תחומי זמן, ובשביעי שבת וינפש. המושג יום במקראות אינו מתייחס דוקא ל24 שעות אלא גם לשנים, ובראיה האלוקית הלא אלף שנים בעיניך כיום אתמול. דבר זה פשוט עוד ברש"י, שהימים אינם מסודרים כפי הפשט. וגם פשט המקראות מרמז על כך, ויהי ערב ויהי בוקר טרם יום רביעי בו נתלו המאורות.

בסוף התחום השישי ברא ד' את האדם עם נשמת הסגולה, ולבריאתו אנו מונים.  תיאור בריאת העבר הזו מקבילה גם לתיאור העתיד- ששת אלפים שנה העולם קיים, אלפיים תוהו, אלפיים תורה, אלפיים משיח, ובסוף חרב, דהיינו שבת וינפש. האדם העליון אם כן אינו רק בריאה שד' ברא לפני התשע'ו שנים, אלא גם רוח אלהים המתגלית בעולם בעם ישראל, ותהליך הבריאה הזו מתרחש במשך ההסטוריה התשע'ו שנים כשמיטה, ואולי גם יובל אחר כך.

יחד עם זאת, הרב כותב באחת האגרות שאנו כלל לא חייבים להאמין שהמחקרים המדעיים הללו מדוייקים, ויתכן שהם טעות אחת גדולה והעולם כולו כפשוטו ממש נברא לפני התשע'ו שנים, כולו על כל חלקיו ואנשיו.

אלא שגם אם הם מדוייקים, אנו חיים בשלווה ונחת עימם, ואדרבה הם עולים בקנה אחד עם עומק דברי רבותינו.

והעיקר בכל זאת- לרומם ארמון התורה ממעל למציאות המתגלה בטבע ובמדעים, דהיינו להבין את התורה לעומקה, לא בחנפנות מחד ולא בעיוות התורה מאידך, אלא בהבנה אמיתית את דבריה ודברי חז"ל, שכולם אמת וצדק. היסוד החשוב בפרשנויות אלו, הוא חיזוק יראת השמים אצל הלומד ואצל הציבור, חיזוק האמונה התמימה והנכונה שד' ברא את העולם כולו והיקומים, יש מאין. אלא ששאלת הכיצד אינה כתובה בפשט התורה בפרק וחצי, אלא רק שאלת המה והלמה. דהיינו שד' ברא, עבור ישראל הקדושים הנקראים ראשית.