המחזה מבוסס על סיפורו האמיתי של פיטר זינגר (בכיכובו של עמוס תמם). בלבוב של 1919 נולד ילד יהודי ששרד את השואה, הגיע ללונדון עם לא כלום, ובנה שם אימפריית נדל"ן על ניצול מהגרים שחורים, פחד ואלימות.
בבריטניה זוכרים את הסיפור הזה בעיקר בגלל הכסף והעושק. אבל המחזאי רצה לשאול שאלה עמוקה יותר: איך בכלל מתמודדים עם החיים אחרי השואה? הגיבור שלו, פיטר זינגר, שרד את אושוויץ ומחליט להשאיר את המחנה מאחור. הוא מחליף שם, ארץ וזהות, ובונה אימפריה על גבם של חלשים. עכשיו, כשתיאטרון הקאמרי מעלה את ההצגה לבמה הישראלית, השאלה הזו פוגשת אותנו במקום הכי כואב וקרוב הביתה.
המחזה מגיע לבמה הישראלית ב-2025, בתרגום שחר פנקס ותום חודורוב ובבימוי המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, גלעד קמחי. עם מוזיקה של אמיר לקנר ו"תזמורת המהפכה".
שלוש דרכים להתמודד עם השואה
שלושה גברים שרדו את אותו מחנה, אבל כל אחד הלך לכיוון אחר לחלוטי בחייו.
פיטר זינגר (עמוס תמם) אינו מדבר על המחנה, אינו מכיר באושוויץ כחלק ממנו, ובונה במקום זאת עולם חלופי שבו הוא השולט ולא הנשלט. הכלי שהציל אותו בשואה הוא בדיוק הכלי שהורס אותו לאחריה. זינגר נמצא בהדחקה גדולה ובכלל לא מודה שהיה בשואה. הפוסט-טראומה שנבנתה לתוכו, יחד עם הנרקיסיזם שצמח ממנה, יוצרים אדם נטול רגש שמסוגל לדרוס הכל בחיוך.
סטפן (נדב נייטס), אחיינו, בוחר בהיפוך מוחלט. חי בדלות, וכל ציוריו מוקדשים לזכר ילדים שמתו במחנה. בפסיכולוגיה זוהי "אשמת שורד" בצורתה הכפייתית. זינגר מחפש כפרה באמצעות כסף וכוח, סטפן מחפש אותה באמצעות סיגוף ודלות. שניהם נכשלים.
מאניק (רוי מילר), נגרמה לו פגיעת ראש ואינו זוכר את רוב מה שעבר. הוא הולך אחרי "דוד פיטר" בנאמנות שחורגת מכל היגיון, קשור אליו מתוך אותו בלבול שהוא, זהו מנגנון הישרדות שפג תוקפו ולא יודע את זה.
ההצגה "זינגר"צילום: אוהד רומנו
האיפוק שמכאיב יותר מכל רעש, הגרנדיוזיות שמוצדקת בדיוק מכך
הבימוי של גלעד קמחי מצליח להחזיק בו-זמנית שני קצוות הפוכים לגמרי. מצד אחד, יש כאן ריסון מוחלט: הרגעים הגדולים מגיעים בלי מוזיקה סחטנית ובלי חגיגת סבל מוגזמת. כשזינגר מנסה להצדיק את עצמו, קמחי משאיר אותו לבד על הבמה, ודווקא בתוך השקט המילים שלו נחשפות כחלולות. גם הגוף של השחקנים מדבר: בסצנות המפגש בין זינגר לסטפן, הם מסרבים להתקרב פיזית. הגוף זוכר את מה שהמוח מנסה להדחיק.
מצד שני, מתוך האיפוק הזה מתפרץ פתאום שואו ענק: בובת ענק על הבמה, תזמורת חיה בעוצמה מלאה ושינויי מרחב דרמטיים. הראוותנות הזו מרגישה כמו פיצוץ אמיתי בבטן ולא כמו סתם פירוטכניקה, בדיוק מה שניזגר רוצה להרגיש.
הסצנה שאי אפשר לשכוח
במרכז המערכה השנייה עומדת הסצנה שמייצרת את הפסגה של הערב. זינגר מגיע, בזהות בדויה, לבתו של הקצין האוקראיני שהשפיל אותו באושוויץ. הבת מזמינה אותו, מבלי לדעת מי הוא, לצפות במופע שבנתה על חייו של "פיטר זינגר". על הבמה מוצבת בובה ענקית בדמותו, ולמולה מבוצע מספר שמציג אותו כמפלצת ללא הקשר וללא הסתייגות. זינגר יושב, צופה בדמות שלו מוגדלת ומוארת, ואינו יכול לעזוב.
הבובה היא מה שיונג כינה "הצל", כל מה שאדם מדחיק ושולח לחשכה, מוחצן ומוגדל עד כדי בלתי ניתן לאי-ראייה. וכשזינגר יושב מולה, כל אחד מהצופים עוסק בשאלה אחרת: כמה מהאיש שמצדיק את עצמו בכל מחיר מוכר לו מבפנים?השקט שנשמר באולם בסצנה זו - מוכיח שהחצים של קמחי פגעו בול.
ההצגה "זינגר"צילום: אוהד רומנוהנבחרת של הקאמרי: רמי ברוך ונדב נייטס בשיא שלהם
עמוס תמם בנה את זינגר בדרך שהוא לא מבקש מהקהל לאהוב את הדמות ולא מסמן להם לשנוא אותה. הוא גורם לה לקיים את עצמה, לבחור, לשלם, ולהמשיך. השינוי הפנימי שהוא עושה לאורך עשרות שנות חיים, מנוער שבור ועד זקן, מהדחקה להתמודדות והשלמה.
נדב נייטס, בתפקיד סטפן, מביא את אחד מרגעי השיא הרגשיים של הערב. הסצנה שבה הוא מסביר לזינגר מדוע אינו יכול להמשיך לחיות בסמוך לו נבנית לאט ובאיפוק עד שהיא כואבת ממש. נייטס מגלם כאב בלי לבכות אותו, ובגופו הדחוס ושפת ידיו הנמנעת הוא מתאר אדם שהרבה נאמר ממנו בשתיקה.
רוי מילר, בתפקיד מאניק, עושה את הדבר הקשה ביותר: לגלם אדם שיכולותיו הקוגניטיביות נפגעו בלי להפוך אותו לדמות שטוחה. מאניק אצל מילר הוא אדם שלם שעולמו שבור, ויש בו רצון וכיסופים וזיכרון מעורפל שמנסה תמיד לחזור. מחיאות הכפיים הסוערות ביותר בהצגה לא אחת מופנות אליו.
רמי ברוך ממלא שני תפקידים שמייצגים שני קצוות של הסיפור. כמירצ'וק, הקצין האוקראיני האכזרי שהשפיל את זינגר באושוויץ, הוא מגלם דמות שגזלה מזינגר את האנושיות שלו.
עשרות שנים לאחר המחנה, כשמירצ'וק נפגש שוב עם זינגר, ברוך מגלם אדם שבור, זקן ועלוב. ההיפוך בין שני פרקי הדמות הוא אחד הרגעים המחשבתיים ביותר בהצגה. ברוך ממלא גם את תפקיד "המספר", הנוכחות שמלווה את הערב כולו ומסיימת בשאלה שאין לה תשובה.
אלינור וייל מגלמת את רובי, בתו של מירצ'וק, שאינה יודעת מי האיש שעומד מולה, וכניסתה לסיפור היא הטריגר לסצנת הבובה הענקית. שני הזרים שנפגשים, בת של תוקפן וקורבן שהפך לתוקפן, מוסיפים לסצנה שכבה של אירוניה כואבת. אבי טרמין, מהווה עמוד שדרה לאנסמבל, ובכל סצנה שהוא בה מרגישה מבוססת ויציבה.
ההצגה "זינגר"צילום: אוהד רומנולא רק שיעור היסטוריה: למה מורים והורים חייבים לקחת את הנוער ל"זינגר"
"זינגר" ראויה לצפייה לכל נער, לא כ"הצגת שואה" אלא כיצירה שמציבה בפני נוער שאלות שאין להן תשובה מוכנה: מה הגבול בין הישרדות לבין ניצול? האם כאב מהעבר מתיר לנו לפגוע בעתיד? מה זה אומר לבחור בזיכרון ומה זה אומר לבחור בשכחה? אלה שאלות שהפסיכולוגיה, ההיסטוריה, הספרות והאזרחות מנסות לעסוק בהן בנפרד. "זינגר" עושה אותן בבת אחת.
ההצגה גם מדגימה לנוער מה זה תאטרון אמיתי ואיכותי: חומר ספרותי בעל משקל, שחקנים ברמה הגבוהה ביותר, מוזיקה חיה, תפאורה שחושבת ולא רק מקשטת, ובימוי שמאמין שהצופה חכם מספיק כדי לא לבקש הסבר. זוהי הסיבה שתיאטרון קיים: לא כדי לבדר, אלא כדי לייצר מפגש בין אדם לבין שאלות שבחיי יום יום הוא בורח מהן.
פצע לא מעובד מתפרץ בהמשך כאלימות, כניצול או כסיפור שמצדיק הכל. "זינגר" מראה מה קורה לאדם ולחברה שמחליפים טיפול בטראומה בכוחנות. זהו שיעור מוסרי מהדרגה הראשונה, שבאמצעותו גלעד קמחי יצר יצירת אמנות ותיאטרון פסיכולוגי עכשווי, עמוק וראוי לשמו.
בעיניי, המחזה נכון ומוצדק לכל שלוש השעות שלו, למרות אורכו יוצא הדופן. עם זאת, המבנה שלו נשאר בכוונה לא גמור: לא הרגשתי שיש סצנות סיום קלאסיות והקהל נדרש לחבר לבד את פרטי הפאזל. חוסר המנוח הזה הוא בחירה מודעת שמשרתת את החוויה ברובד הפסיכולוגי העמוק ביותר.
לקהל הדתי - אכן יש חשוב לדעת שיש סצנות שלא מתאימות לכל אחד. בסופו של דבר, זהו מחזה ששואל שאלה מהדהדת אחת: האם ריפוי אפשרי לאדם שמעולם לא הסכים להודות שהוא פצוע?
תגובות