הוא ישב מולי בבית הקפה השכונתי: בחור בן שלושים ושתיים. חכם, מצליח, עם חיוך שעל פניו נראה מושלם, אבל העיניים שלו סיפרו סיפור אחר לגמרי, סיפור של עייפות חומרים עמוקה. הוא לא החזיק את הטלפון שלו ביד.
הוא פשוט הניח אותו על השולחן במרחק בטוח, כאילו מדובר במטען חבלה שעומד להתפוצץ בכל רגע.
"אתה יודע מה הכי קשה לי?" הוא שאל, ואפילו לא חיכה שאענה. "הכי קשה לי זה שהפכתי להיות שמאי מקרקעין של נפשות. אני כבר לא נפגש עם בחורה. אני נפגש עם מפרט טכני".
המשפט הזה שלו לא מרפה ממני כבר ימים. הוא נוגע בעצב החשוף, המדמם והכי מושתק של עולם הרווקות ומחפשי הזוגיות בימינו: אובדן היכולת להתרגש מהפשטות.
מעולם לא היינו רעבים וצמאים יותר למגע אמיתי
"פעם" אמר לי ולקח נשימה עמוקה: "כדי להכיר, היינו צריכים להעז: להסתכל בעיניים, לגמגם משהו, להסמיק, לקוות לטוב. אשכרה בליינד דייט. אני זוכר שיצאתי לדייטים כאשר לא היה לי שמץ של מושג איך הבחורה נראית בכלל. כלום. רק תפילות לאלוהים שלא אתבאס טילים וארגיש שכל הדייט הזה הוא חתיכת בזבוז זמן.
היום? היום אנחנו פשוט מדפדפים. ימינה, שמאלה. עוד פרופיל, עוד תמונה, עוד שורת מחץ חצי-מתחכמת שנכתבה כדי להרשים. יצרנו לעצמנו אשליה של שפע מטורף, חנות כלבו ענקית ונוצצת של בני אדם, אבל האמת הכואבת היא שמעולם לא היינו רעבים וצמאים יותר למגע אמיתי, לקול חם, למבט שאין בו פילטרים של מסך".
בונים לעצמנו את האחת בפוטושופ של הדמיון
לא הייתי סגור שהבנתי למה הוא מתכוון. "אחי, לא ממש הבנתי לאן אתה חותר?".
הוא הסתכל עליי במבט מותש והמשיך: "אנחנו מחפשים זוגיות כמו שמחפשים מוצר באמזון. עושים סינונים קפדניים: גובה, השקפה (על המילימטר), מקום מגורים, שאיפות מקצועיות, סגנון לבוש ותחומי עניין.
אנחנו בונים לעצמנו את 'האחד' או 'האחת' בפוטושופ של הדמיון, ואז מגיעים לפגישה הראשונה לא כדי להקשיב, אלא כדי לעשות וי או איקס על רשימת המכולת הנוקשה שהבאנו מהבית.
אלא שפתאום אנחנו לא שמים לב שהרגנו הכול. הרגנו את הספונטניות. הרגנו את הטבעיות. את היכולת להיות מופתעים. את היכולת להתאהב במישהו שלא עונה על אף הגדרה יבשה שלנו, אבל יש לו צחוק מתגלגל שממיס לנו את הלב, או דרך ייחודית ורגישה להקשיב לנו.
אתה מבין אחי, הפכנו את הלב שלנו למנוע חיפוש מתקדם, ושכחנו שהלב הוא לא אלגוריתם. הלב הוא שריר שצריך מרחב, שצריך נשימה, שצריך לפעמים פשוט לפגוש מבוכה מתוקה של התחלה חדשה".
סיימתי את השיחה איתו ומצאתי את עצמי חושב על הדברים שלו כל הדרך הביתה.
אני שומע את הקולות האלה מכל עבר: מחברים, מחברות, מאנשים שכותבים לי הודעות שוברות לב באמצע הלילה. יש כאן דור שלם של אנשים מדהימים, עמוקים, מלאי אהבה לתת, שמוצאים את עצמם כלואים בתוך קטלוג אינסופי, מרגישים כמו מוצר על המדף שהזמן שלו אוזל.
אולי הגיע הזמן שנעצור את הרכבת המטורפת הזו. אולי במקום לשאול את עצמנו כל הזמן 'מה חסר בה?' או 'למה הוא לא בדיוק מה שדמיינתי?', נתחיל לשאול שאלה פשוטה בהרבה: 'מי נמצא מולי?'.
בואו נחזיר את המסתורין ואת החסד למפגש האנושי. בואו נסגור לרגע את האפליקציות, נוריד את המגננות ואת השריון, ונזכור שזוגיות היא לא עסקה כלכלית ולא התאמה מושלמת של חלקי פאזל. זוגיות היא שני אנשים לא מושלמים, שמחליטים באומץ לבנות יחד משהו שלם.
בפעם הבאה שאתם יוצאים לדייט, תעשו לעצמכם טובה אחת קטנה: תשאירו את רשימת המכולת בבית. אמיתי. תבואו רק עם דבר אחד: סקרנות פשוטה ונשמה פתוחה. כי לפעמים, דווקא במקום שבו אנחנו מפסיקים לקטלג ולשפוט, מתחיל הסיפור האמיתי והיפה ביותר של החיים שלנו.
וואלה, בשביל זה חיכינו כל כך הרבה לא ככה?
תגובות