יש מי ששומע בחג השבועות קולות, ברקים ורעמים של מתן התורה מהר סיני. אחרים שומעים את דלת המקרר הנפתחת ונסגרת בדרך ל"רק ליישר" בפעם השלישית את עוגת הגבינה.
חג השבועות הוא בעיקר חג מתן תורה אך גם חג שבו מדדי הכולסטרול נוסקים במהירות שבה משה רבינו שבר את הלוחות. חומדי לצון אומרים שאולי זו הסיבה לשמו של החג: נדרשים שבועות כדי להשיל את הקלוריות שנצברו מתועפות הבלינצ'ס, הקישים והלזניות.
ובתוך הטוב הזה מככב הקינוח שמשאיר את הטעם הטוב ביותר: מגילה עדינה שבמרכזה רעיון אנושי כה פשוט לביצוע אך גם כה אנושי להתחמקות: חסד. המדרש ב"רות רבה" מדבר ישירות: "מגילה זו - אין בה לא טומאה ולא טוהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים".
כדאי לדלות מחג מתן תורה את המסר המרכזי: תראו את האדם שמולכם. הקב"ה כמו אומר, עזבו לרגע את הפלפולים ההלכתיים, הניחו בצד את מחשבון שכר הטרחה של המצוות. בואו נדבר על הדבר הבאמת חשוב: בכול ערב תשאלו את עצמכם. האם היינו בני אדם היום?
או סוללת חסד או עיוורון סביבתי
הנביא מיכה סיכם את כול התורה כולה, לפי השקפתו, בנוסחה קצרה כמו ציוץ בטוויטר: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ".
על פי מיכה, הבורא אינו מצפה מהאדם "לעשות חסד" - כפי שהוא מצפה שיעשה משפט - אלא מצפה ל"אהבת חסד". חסד אינו מטלה שמבצעים כמו הוראת קבע בבנק. יש לעשות חסד מתוך חדוות נתינה, מתוך לב המתרחב כבצק שמרים בערב חג.
מדוע יש אנשים המתעוררים בבוקר ומייד מחפשים את מי להציל, בעוד אחרים אינם טורחים להחזיק את הדלת פתוחה למי שבא אחריהם? חוקרי נפש סבורים כי התשובה נעוצה במבנה ה"תרמוסטט הרגשי" שלנו.
יש אנשים שנולדו עם "סוללת חסד" טעונה במלואה ולכן הם חווים איכפתיות לכול. יש רבים הנוהגים אחרת. האם זו אטימות רגשית ומוסרית? אצל חלק כן, אצל אחרים מדובר ב"עיוורון סביבתי": הם שקועים כול כך בסיבוב ההופעות של ה"אני" שלהם, ולכן אינם רואים את הקהל.
הווייז הרגשי של הנשים
האם נשים נוטות יותר מגברים למעשי חסד? כן. הן ניחנו בווייז רגשי מובנה מדויק יותר. בהכללה בלתי נמנעת, זה המצב: גבר יחשוב על חסד כעל "פרויקט": נקים עמותה, נכין מצגת, נגייס כספים. אישה תבחין שהשכנה למטה נראית מעט מצוננת, ותביא לה מרק בלי לשאול שאלות ובלי להחתים אותה על טפסים. יש פסיכולוגים הגורסים שהחסד הנשי הוא חסד של "כאן ועכשיו", של חמלה יומיומית, בלי ישיבת צוות שתנפיק אישורים.
בועז, כוכב מגילת רות, מוכיח שגבר יכול להיות "גיבור חיל" - כך הוא מוגדר במגילה - לא בגלל שרירי הבטן אלא בשל שריר השירים שבליבו. הוא מבחין באישה הענייה המלקטת בשדה ודואג לכבודה: רות, שאותה מכתירה המגילה בהמשך "אשת חיל". סיפור אהבה שמתחיל בחסד ומסתיים במלכות בית דוד.
זוגיות: מחלקת גבייה או מחלקת נתינה?
האם אנשים מאוהבים עושים יותר חסדים? כן. הטעם: הם נמצאים במצב של "שיכרון הורמונלי" שבזכותו העולם נראה להם מואר יותר. כשהלב גדוש אגס ותפוח מלבלבים קל יותר להרעיף מהטוב הזה על הסובבים.
לאדם מאוהב העולם נראה כמו פרסומת לשוקולד עם רקע מוזיקלי מקפיץ. הוא ייתן תשר נדיב יותר למלצרית, יעצור בעיניים מחבקות הולכי רגל במעבר חצייה ויסלח לנהג שחתך אותו בכביש בחיוך של "טוב, אולי גם הוא ממהר לדייט".
העולם המודרני אינו מעודד תמיד חסד. הוא מעודד הישגיות. "תביאו תוצאות!". איש אינו מקבל בונוס שנתי על כך שהקשיב שעה לחבר שבור-לב. אנשים אינם זוכרים תכופות מי עקף אותם בקריירה אבל הם זוכרים מי החזיק להם את היד כשעולמם פירכס.
האהבה פותחת את שסתומי החסד. נעמי איבדה את בעלה ואת שני בניה. רות, שהיתה נשואה לאחד הבנים, מסרבת לעזוב את חמותה אחרי שהתאלמנה. היא אומרת לנעמי: “עמך עמי ואלוהייך אלוהיי”, ובכך בוחרת להצטרף אליה ואל עם ישראל.
בהמשך, רות ובועז הם דוגמת חסד נוספת. זוגיותם לא התחילה באתר היכרויות עם סלפים מפולטרים. בועז ראה את הזרה הענייה והעניק לה כבוד וביטחון. פגישתם היתה מפץ של נדיבות. הם לא שאלו "מה יצא לי מזה?" אלא "מה אני יכול לתת לך?" וזו אולי נוסחת הזהב של כול זוגיות טובה. זוגיות נובלת כשהיא הופכת למחלקת גבייה, ופורחת כשהיא נשארת מחלקת נתינה.
בספרי "אהבה מחרוז ראשון" כתבתי: "המעטפת המשותפת לזוג משמיים: ורוח אלוהים מרחפת על פני השניים". והדבר נכון שבעתיים בחג מתן תורה, שלאוהבים הוא גם "חג מתן תודה".
מה מניבות ערוגות של חסד
הדינמיקה בין רות לבועז היא מלאכת מחשבת של עדינות וכבוד. בלי משחקי אגו, בלי תמרונים בסגנון מי ימסרר פחות הודעות וואטסאפ ומי יחכה יותר שעות לפני שיענה כדי לא לשדר לחץ.
המגילה מספרת: "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם". נזכרתי בשורותיו של אלכסנדר פן: "והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים וכאל מים ולחם אליי תחזור". שני גיבורי המגילה לחמו זה למען זה והחיבור ביניהם הביא לעולם את דוד המלך.
המסר: מנהיגות אמיתית אינה צומחת מקרקע של כוחנות אלא מערוגות של חסד צנוע.
לעורר את החסד גם בעת שלום
בעת מלחמה הופכת החברה הישראלית ללב אחד גדול של אהבת חסד טבעית ומיידית. הגֵנים הרדומים של חסד מתעוררים בימי מצוקה. אנשים פותחים את בתיהם למפונים בלי לשאול למי הם מצביעים. צעירים מבשלים לחיילים כאילו הם מנהלים מסעדת שף ניידת. ילדים אוספים כסף לפצועים. מבוגרות סורגות לחיילים. אלה אולי הגֵנים של רות שמתעוררים בנו ברגעי חירום.
האתגר האמיתי: לא לחשוף את הטוב כהופעת אורח רק בשעת מלחמה אלא להעיר אותו מהתרדמת כשהשקט חוזר. לגלות חסד גם מול בן זוג עייף שרק רוצה שקט, מול הורה מזדקן שחוזר בפעם העשירית על אותו סיפור, מול אדם זר ברחוב שנראה אבוד. וגם מול עצמנו.
חסד אינו עניין של ארנק. הוא עניין של מבט. של היכולת לומר לאדם שמולך "אני רואה אותך". ברוח זו, הנה חרוז נוסף מספרי "אהבה מחרוז ראשון": "לתת בלב שלם – משתלם כי מניחוח הוורד נותר לא מעט גם ביד המושיטה אותו לזולת".
כדאי להפיק את התובנה הזאת מחג השבועות: להיות קצת יותר רות וקצת יותר בועז. לא כי חייבים אלא כי "הִגיד לך אדם מה טוב". ומה טוב יותר מלהיות הסיבה שמישהו אחר מחייך היום? ואז נוכל לומר: "רות - לא סוף!"
==
עו"ד בני דון-יחייא, הוא עורך דין לדיני משפחה וירושה, הוציא באחרונה את ספרו ה-17 "תורת דיני הירושה"
תגובות