כשנועה קירל הוציאה את "הכי יפה שטעים לך", היא בטח דמיינה המנון העצמה נשי שבו כולנו משחררות את הכפתור בג'ינס ונוגסות בבורקס בנחת. על הנייר, זה נשמע מדהים. בפוסט האינסטגרם המלווה, היא אפילו הגדילה לעשות וחשפה את המאבק הפנימי שלה עם דימוי גוף ומשקל מגיל 14. זה היה רגע של כנות נדירה, כמעט חשופה. אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה.
קירל היא לא "אחת מאיתנו" כשהיא ניגשת למקרר. היא מותג משומן שמתחזק גוף של ספורטאית אולימפית באמצעות משמעת ברזל, תפריטים שקולים ואימונים מפרכים. כשהיא שרה לנערות "תאכלי מה שבא לך", בזמן שהיא עצמה סופרת כל גרם של חלבון כדי להיראות כמו שהיא נראית על הבמה, זה לא מסר של שחרור – זה מסר של בלבול.
המלכוד של המודל לחיקוי
יש משהו צורם בלשמוע את האישה הכי חטובה בישראל אומרת "זה בסדר לתקוע את החיים". במציאות, אם נערה ממוצעת תאמץ את מילות השיר כפשוטן, היא לא תיראה כמו נועה קירל. היא תגלה שהעולם עדיין שופט אותה על המשקל שלה, בדיוק כפי שנועה עצמה הודתה שהיא נשפטת.
הפוסט של נועה חשף את האמת: היא חיה ב"סרטים", היא מתייסרת, היא בודקת אם היא שרפה מספיק קלוריות. אז למה למכור לנו מוצר מוזיקלי שצובע את המציאות הזו בוורוד מנצנץ? השיר מדבר על שחרור, פחמימות ומשדר חיוכים. אבל במציאות היא מלאה ב-ייסורי מצפון, בולמוסים ומרדף מתיש אחרי אחוזי שומן.
הבעיה היא לא בנועה קירל האדם, אלא בניתוק שבין הדימוי למציאות. כשאמנית בסדר גודל כזה מוציאה שיר "העצמה" שלא תואם את אורח החיים שלה, היא יוצרת מצג שווא. היא גורמת לנערות להאמין שאפשר גם לאכול הכל וגם להיראות כמו כוכבת פופ, בזמן שמאחורי הקלעים היא עצמה נאבקת בשיניים כדי לשמור על המראה הזה.
במקום שיר קליל על כמה ש"טעים לנו", אולי היינו צריכות שיר על כמה שזה קשה. כמה זה מתיש לנסות לעמוד בסטנדרט היופי שהיא עצמה מכתיבה. עד אז, השיר החדש הוא אולי להיט מצעדים, אבל הוא בעיקר תזכורת לכך שבעולם של הפופ – הכי יפה זה כשזה נראה מושלם, גם אם המחיר הוא רעב תמידי.
תגובות