מכירים את המילים שאתם בטוחים שאתם הוגים נכון, עד שמגיע פוסט אחד של האקדמיה ללשון ומשנה את התמונה? הפעם על המוקד נמצא הרהיט הקטן והנמוך – השרפרף. בפוסט חדש שהעלתה האקדמיה, היא מבהירה כיצד יש להגות את המילה בצורת הרבים שלה, והתשובה עשויה להפתיע אתכם.
על פי האקדמיה, צורת הרבים התקנית של שרפרף היא שְׁרַפְרַפִּים, כאשר האות פ"א השנייה חייבת לבוא בדגש (דגש חזק). הכלל הזה אינו ייחודי רק לרהיטים; הוא תקף גם למילים כמו צְהַבְהַבִּים, כְּלַבְלַבִּים והֲפַכְפַּכִּים.
הכלל שמאחורי הדגש
אז למה זה קורה? באקדמיה מסבירים כי במילים מלרעיות (מילים שההטעמה שלהן היא בהברה האחרונה) שהתנועה האחרונה שלהן היא פתח – הפתח נשאר גם בנטיית המילה, ובאות שאחריו מופיע דגש.
דוגמאות מוכרות לכלל זה ניתן למצוא במילים פשוטות מחיי היום-יום: גַּב שהופך לגַּבּוֹ, אַף שהופך לאַפִּים, דַּף שהופך לדַּפִּים, וכן אֲגַף שהופך לאֲגַפִּים.
מעפעף ועד לבלב
הכלל הלשוני הזה תקף גם לשמות בעלי שתי הברות דומות (מילים מכופלות). כך למשל, האיבר בגוף שאחראי על הפרשת אינסולין הוא לַבְלַב, וברבים יש לומר לַבְלַבּים. בדומה לכך, המילה עַפְעַף הופכת בצורת הזוגי לעַפְעַפַּיִם (עם דגש ב-פ').
אז בפעם הבאה שאתם מבקשים ממישהו להביא כמה כיסאות קטנים, זכרו: אלו שְׁרַפְרַפִּים, ואולי בזכות הדיוק הלשוני, הפעם לא תיפלו מהם. נוסף על כך, כדאי לשים לב שגם כשמתארים גוון צהוב עדין, הצורה הנכונה היא צְהַבְהַבִּים. העברית, כך נראה, ממשיכה לאתגר אותנו גם במילים הפשוטות ביותר.
תגובות