כבר למעלה משנתיים שהצפון הישראלי אינו רק קו גבול, אלא פצע פתוח בלב האסטרטגיה הלאומית.
בזמן שמרכז הארץ מתעקש לתחזק שגרה, רבבות ישראלים חיים תחת איום תמידי מציאות ששוחקת את המושג "בית" עד דק. אבל הטעות המערכתית הגדולה ביותר היא המחשבה שהמשבר בצפון הוא רק ביטחוני. זהו קודם כל מבחן סיבולת של התשתית האנושית הישראלית.
הניסיון שצברנו בשדרות אינו שיעור תיאורטי במנהיגות' הוא עדות חיה לכך שגם תחת מטרי טילים, הקהילה היא העוגן היחיד שמונע מהבית להתפרק. בלי קהילה, שום מקלט לא יספיק.
הכוח לקום לעוד בוקר
יש ברכה שקיבלה אצלי משמעות מצמררת מאז השבעה באוקטובר: "הנותן ליעף כוח". לא כוח של שרירים או הסתערות, אלא הכוח המדויק הנדרש כדי לקום לעוד בוקר של חוסר ודאות. הכוח לקחת את הילדים למסגרות, להגיע למשרד ולשבת שוב מול אותו שולחן, גם כשהלב עוד שם באותו בוקר ארור.
שדרות לא "החזיקה מעמד" בזכות טכנולוגיה או מיגון בלבד. היא קיבלה כוח דרך הנימיות והחיבורים שבין אדם לחברו. זהו כוח שלא נמדד בעובי הבטון, אלא בעוצמת הקשרים.
כשהתכנון נגמר, האמונה מתחילה
במשך שנת הפינוי נשאלתי שוב ושוב: "מה גורם לכם לחזור?". ניסיתי לענות בשפה של תוכניות עבודה, הטבות מס ופיתוח כלכלי. אבל ככל שעבר הזמן, הבנתי שהתשובה נמצאת במקום שבו התכנון הממשלתי נגמר והאמונה מתחילה.
אנחנו נוהגים לומר ש"כל ישראל ערבים זה לזה", אבל בשדרות ראיתי שזה לא רעיון מופשט זה מנגנון פעולה. ערבות הדדית היא הידיעה שמישהו רואה אותך גם כשלא ביקשת שמישהו ישים לב אם לא הגעת לתפילה או לסופר. כשיש ידיעה כזו, האדם לא נלחם לבדו בטראומה. זוהי תפיסה אמונית עמוקה: "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק". זו לא סיסמה, זו שיטה להחזקת מציאות קורסת.
הקהילה אינה "בונוס"
במלונות הפינוי נחשף הפער בצורה אכזרית: קהילות שהיו מחוברות עוד לפני המשבר, הן אלו שהצליחו להתאושש, ליצור יציבות בתוך הכאוס ולהחזיק אחת את השנייה. אחרים, טובים וחזקים ככל שיהיו כבודדים, נשארו לבד בתוך ההמון.
שדרות שרדה כי לאורך שנים בנינו בה רשת אנושית. לפני האסון לא קראנו לזה "חוסן לאומי". פשוט דיברנו על רכזים שמכירים שמות, על שכנים שמכירים את הילדים בגינה ועל תנועות נוער שמייצרות שייכות. בדיעבד, זו הייתה עבודת קודש שהצילה אותנו ברגעים הקשים ביותר.
המסקנה עבור מקבלי ההחלטות בצפון ברורה: קהילה היא לא ה"בונוס" שבונים אחרי שהשקט חוזר. היא הבסיס. האחדות היא לא הנחמה שאחרי הטראומה, היא הגורם שקובע אם נשרוד אותה.
כשאני פוגש משפחות חדשות שבוחרות לעבור לשדרות דווקא עכשיו, הן אומרות לי: "שמענו שבשדרות יודעים איך קוראים לך". בסופו של דבר, גם בצפון, השאלה היא לא רק מתי יחזור השקט, אלא איך בונים יחד את הכוח האנושי שיאפשר לבית להרגיש שוב בבית.
אלעד קלימי הוא סגן ראש עיריית שדרות ומחזיק תיק החינוך בעיר.
תגובות