הביטול של ההופעה של נועה קירל ואיתי לוי בגן העצמאות בירושלים הלילה (בין שלישי לרביעי לפנות בוקר) לא היה רק אכזבה לאלפי מעריצים – הוא היה נורת אזהרה. לא פחות.
כדי להבין עד כמה המצב היה חריג, צריך להסתכל על העובדות: המתחם תוכנן להכיל עד כ־9,000 איש, אבל בפועל זרמו אליו הרבה יותר, ללא שליטה מספקת על הכניסות. העומס הלך והתגבר, ובמהלך ההופעה של אתניקס הכול נעצר. מחשש לבטיחות הקהל הוחלט לעצור את האירוע – והמשמעות הייתה שאיתי לוי ו־נועה קירל כלל לא עלו לבמה: לוי כבר המתין מאחורי הקלעים, וקירל הייתה בדרכה למתחם.
המוני אנשים נהרו למתחם מתוך רצון טבעי לחגוג את יום העצמאות, ליהנות מהופעה חיה ובעיקר לראות מקרוב שניים מהאמנים הפופולריים בישראל. צריך גם לומר את זה ביושר: מדובר בכוכבי ענק, מהשמות הכי מבוקשים בארץ, ואין כמעט אדם שלא היה רוצה להיות בהופעה שלהם – בטח כשמדובר באירוע חינמי. בדיוק בגלל זה, העומס היה כמעט בלתי נמנע.
אבל מהר מאוד הכול יצא משליטה: עומס חריג, קושי בוויסות הכניסות והיציאות, והבנה ברורה של גורמי הביטחון – זה עלול להיגמר באסון.
ופה צריך לומר את האמת: במבחן התוצאה, המשטרה לא הצליחה לנהל את האירוע כמו שצריך. באירועים המוניים, האחריות הראשונה היא לא רק להגיב – אלא למנוע. זה אומר יותר שוטרים בשטח, יותר מחסומים, יותר שליטה בזרימת הקהל. לא בדיעבד, אלא מראש.
ובמקביל, צריך גם להסתכל למציאות בעיניים: הופעות יום העצמאות הפכו לאירועי ענק. כשהכניסה חופשית – אין באמת דרך לשלוט בכמות האנשים שמגיעים. “תרבות החינם” אולי נשמעת מפתה, אבל במציאות של קהל עצום – היא עלולה להפוך לבעיה של ממש.
האירוע הזה הסתיים בלי נפגעים – ובמובן הזה, זה היה עניין של מזל. כן, מזל. כי דוחק, לחץ וקהל לא מבוקר הם מתכון ידוע לאסונות, בארץ ובעולם.
אולי הגיע הזמן לחשוב מחדש על המודל. לא לבטל את החגיגות, אלא לנהל אותן אחרת. גם גביית סכום סמלי יכולה לעשות הבדל: לסנן את הכמות, לאפשר תכנון מדויק יותר, ובעיקר – להחזיר שליטה. זה לא עניין של כסף, אלא של בטיחות.
הציבור לא צריך לבחור בין חגיגה לבין ביטחון. אפשר – וצריך – לייצר את שניהם יחד. הביטול של ההופעה הוא לא כישלון של ערב אחד. הוא תמרור אזהרה. השאלה היא אם נדע לעצור ולהקשיב לו – או שנחכה לפעם הבאה, שבה כבר לא יהיה לנו את הפריבילגיה להגיד “במזל זה נגמר ככה”.
תגובות