בזמן שאתם קוראים את השורות האלו, סביר להניח שאי שם בארץ נשמעת אזעקה. אולי בקריית שמונה הנטושה, אולי ביישובי העוטף שעדיין אוספים את השברים, ואולי שוב במרכז הארץ, שם "לילה לבן" כבר מזמן לא מתייחס למסיבות, אלא לריצה יחפה לממ"ד בפיג'מה.
המציאות הביטחונית של חודש וחצי לתוך המלחמה היא הזיה אסטרטגית. אנחנו מתמרנים בין זירות שפעם היו נראות כמו תסריט בלהות רחוק: טילים בליסטיים מאיראן, כטב"מים מתימן ומטרים בלתי פוסקים מלבנון. ומה עושה הישראלי הממוצע? הוא מקטר על התור ב"זארה".
החוסן שהפך להרגל מסוכן
יש משהו מעורר השראה ביכולת של עם ישראל לשמור על שפיות. העובדה שהקניונים והמסעדות מלאים היא הניצחון הכי גדול שלנו על הטרור. אנחנו מוכיחים לאויבינו שאי אפשר לעצור את החיים כאן. אבל מתחת למעטה ה"עסקים כרגיל", מסתתרת אמת מדאיגה: התרגלנו ליותר מדי.
האם זה הגיוני שחודש וחצי לתוך מערכה רב-זירתית, המדינה מאפשרת למיליוני אזרחים להצטופף במרחבים מוגנים בקניונים שלא תוכננו להכיל עשירית מהכמות הזו? האם זה סביר שילדינו ילמדו בתוך מקלטים טחובים כאילו מדובר בגזירת גורל בלתי נמנעת?
מלכודת הדרכים
הנרמול של המצב מייצר שאננות שעלולה לעלות בחיי אדם. אנחנו יוצאים לטיולים, נוסעים בכבישים מהירים ומתפללים שה"בום" לא יתפוס אותנו בשטח פתוח. הסטטיסטיקה, כידוע, לא תמיד לטובתנו. הנסיעה למרחב המוגן הפכה לרולטה רוסית יומיומית, והמחשבה ש"הכל בסדר כי כיפת ברזל פה" היא אשליה מסוכנת.
הממשלה חייבת להתעורר
עם ישראל חי, והוא חזק בצורה בלתי רגילה, אבל חוסן אינו צ'ק פתוח ללא תאריך תפוגה. אי אפשר להמשיך לנהל מדינה תחת אזעקות וחרדות ולהגיד שזו ה"שגרה החדשה".
למפונים אין עוד סבלנות למלונות.
למילואימניקים אין עוד אוויר לניתוק מהבית.
לעורף אין עוד יכולת לנרמל טילים מעל הראש בזמן הקניות לשבת.
הממשלה תצטרך לתת תשובות אמיתיות. אי אפשר לבנות על זה שהציבור תמיד "יסתדר". לפני המלחמה הבאה, או לפני שהנוכחית תסלים עוד יותר, מישהו חייב להבין שהעורף הוא לא רק שכפץ של המדינה – הוא הלב שלה, והלב הזה מתחיל להתעייף.
תגובות