בפרק 37 של סינמה שו״ת, פודקאסט הקולנוע של אתר סרוגים, מארח אבי לודמיר את הצלם והבמאי בועז יהונתן יעקב לשיחה עמוקה על חיים שלמים בתוך עולם הקולנוע, על האמונה שמלווה את העבודה ועל הדרך המפתיעה שבה המקצוע הפך עבורו גם לכלי של ריפוי נפשי.
בועז נולד למעשה אל תוך תעשיית הקולנוע. אביו רוני יעקב ז"ל היה מפיק פעיל בתעשייה הישראלית כבר בשנות השבעים והיה שותף להפקות גדולות, כך שמגיל צעיר הסתובב על סטים. “זה היה כמו רחם”, הוא מספר על הילדות בתוך עולם ההפקות, שבו הקולנוע היה חלק בלתי נפרד מהחיים. כבר כנער הבין שהמצלמה מעניקה לו דרך לבטא רגשות ולהתמודד עם סערות פנימיות. מבחינתו, הצילום היה לא פחות מהצלה.
אחרי השירות הצבאי נסע לנסות את מזלו בהוליווד, שם עבד כעוזר צלם בכמה הפקות. אך החלום הגדול התפוגג מהר יחסית. המציאות בתעשייה האמריקאית הרגישה לו קרה ומנוכרת, רחוקה מאוד מהעולם שבו גדל. האכזבה הובילה אותו למשבר אישי עמוק, שבמהלכו הפסיק כמעט לגמרי לעבוד בקולנוע. רק לאחר שחזר לישראל והחל תהליך של חזרה בתשובה, מצא שוב את הדרך אל המצלמה ואל העבודה.
הצלם צריך לדעת להצטרף לחזון של הבמאי
מאז הפך יעקב לאחד הצלמים הבולטים בתעשייה המקומית, עם שורה ארוכה של סדרות וסרטים. במהלך השיחה הוא מספר על העבודה על סרטים כמו חופשת קיץ של דוד וולך, על העבודה המשותפת עם יוסי מדמוני, ועל הסרט גאולה שאותו כתב וביים יחד איתו. לדבריו, העבודה על סרטים היא תמיד מפגש בין עולמות רגשיים שונים, שבו הצלם צריך לדעת להצטרף לחזון של הבמאי ולתרגם אותו לתמונה.
יעקב מדבר גם על המתח בין החיים הדתיים לבין העבודה על סטים, שבהם לא פעם נדרשים לצלם סצנות אינטימיות או מורכבות. מבחינתו, השאלה האמיתית היא הכוונה שמאחורי העבודה. “אם אתה מרוכז במלאכה שלשמה אתה נמצא שם, אז אין בזה בעיה”, הוא מסביר.
“קולנוע בשבילי הוא כלי, לא מטרה”
מעבר לעשייה המקצועית, יעקב מתאר את הקולנוע כמשהו עמוק הרבה יותר ממקצוע. מבחינתו זו דרך לחיות, דרך להבין בני אדם ורגשות. “קולנוע בשבילי הוא כלי, לא מטרה”, הוא אומר במהלך השיחה, ומסביר שהיצירה היא בסופו של דבר דרך להיאבק על החיים עצמם.
כך, בין אמונה, צילום וסיפורים אנושיים, מצייר בועז יהונתן יעקב דיוקן של יוצר שחי בין אור לצל, ומוצא דווקא במצלמה דרך להתקרב לשניהם.
תגובות