בעוד שרבים מאנשי התקשורת רואים ברגעי שיא של דרמה חדשותית ובשורות קשות את "שעתם הגדולה", המגיש אברי גלעד בוחר לשתף דווקא בתחושה ההפוכה. בטור שפרסם ב"ישראל היום", חושף גלעד את המורכבות שמאחורי המיקרופון ברגעים שבהם המציאות הישראלית המדממת מתפרצת אל תוך האולפן הממוזג.
"אודה בלי חמדה שמכל השידורים שיוצא לי להוביל, הכי פחות אני מחבב את התוכניות האלה כשפתאום יש נפילה קשה, אסון גדול, ידיעה מרה", כותב גלעד. הוא מסביר כי בעוד שהאינסטינקט הבסיסי של איש תקשורת הוא לרצות להיות נוכח כשהציבור משווע למידע והרייטינג נוסק, אצלו התחושה שונה בתכלית.
השנייה שבה התוכנית מושלכת לפח
גלעד מתאר את הדינמיקה בחדר השידור ברגע שבו נוחתת בשורה קשה: "אנחנו מגיעים לתוכנית מוכנים עם רשימת נושאים, מרואיינים וטקסטים שכתבנו... ואז יש את השנייה הזאת שבה נופל דבר. בתוך זמן קצר מאוד עוברים לנוהל חירום, הדף עם התוכנית המתוכננת מושלך לפח, ובמקום זה עוברים להתנהלות אוטומטית שכלליה נכתבו באלף אירועים שכבר עברנו יחד".
לדבריו, המעבר הזה לדיווחים המוכרים – "אליך ברהנו טגניה", "על הקו ניר דבורי" – גורם לו לדעוך. "אני, עבדכם הקטן, נובל לי במקומי", הוא משתף בכנות. "מכל המגישים דווקא אני אוהב שגרה משעממת, כזאת שאפשר להתבדח בה, למתוח גבולות ולהגיד דברים שאין בהם כל תועלת, רק חיוך".
"רוצה לחזור לימים בלי חדשות"
בניגוד לעמיתיו למקצוע, שחלקם חווים סיפוק מההובלה של רגעי השיא הדרמטיים, גלעד מתפלל לשקט. "לא טוב לי ללכת בדרך שנסללה על ידי טובים ממני, דרך שכולה ארשת פנים רצינית וחדשות מכבידות לב", הוא מציין.
בסיום דבריו הוא מייחל לחזרה אל המוכר והפשוט: "הקללה שלי – שיהיה לי משדר דרמטי. לא תודה. רוצה לחזור לימים בלי חדשות, כאלה שעמיתיי לא מחבבים כלל ואני דווקא פורח בהם. לתוכניות על החיים עצמם ולא על סכנת חיים. לימים ההם של בנימינה, כשהכל זורם לאט... חבר הוא רק חבר, לא עד ראייה בזירת הנפילה".
תגובות