ביום שישי, ט' בניסן, ימלאו 57 שנה לפטירת הצדיק הירושלמי - אבי האסירים - הרב אריה לוין זצ"ל.
שלהי חודש מאי 1948, מלחמת העצמאות מתנהלת בעוז ובני ירושלים נתונים בחשש ודאגה; מה יילד יום ואיזו צרה יביא עימו יום המחר. מציאות עגומה ורוויית מכאוב שנראה היה כי תמשך עוד זמן רב. הלגיון הירדני מציב את עמדותיו בשכונת שועאפט ובנבי סמואל, מטווח את העיר כולה בהפצצות עקובות מדם.
התותחים רועמים ומרעיפים גשם של פגזים ופצצות. המונים מבני העיר שילמו בחייהם, בעוד ההרס והחורבן ניכרים בכל פינה. אולם ר' אריה, לא נכנע לפחד ולא נתן למועקה להתיישב בדעתו. סובב הוא בין אנשי העיר, במילותיו המרגיעות מפיח הוא בהם ניצוצות של חיים ותקווה.
לימים, סיפר אחד הקצינים שהיו אמונים על מרכז העיר; הסתובבתי ברחובות המרכזיים, הם היו ריקים מכל נפש חיה, רק שאון ההפגזות נשמע בעוז. לפתע, פגע פגז באחד הבניינים ברחוב קינג ג'ורג. בניין מט ליפול שהיה מאוכלס במשפחות צעירות עם פעוטות רבים. השריפה שהחלה להתפשט במהירות, גרמה ליושבי הבניין לנוס על נפשותיהם אל מגרש סמוך. שם, התכנסו בצפיפות על מטלטליהם; חרדים ומפוחדים מאימת השריפה. דקות ספורות אחר כך, נפל פגז נוסף דווקא על המגרש אליו שמו מבטחם; רבים מהם מתו מיד ואחרים נפצעו אנושות.
בזמן של האנדרלמוסיה המשתוללת; המשיכו הירדנים לטווח את האזור, אפילו כוחות הרפואה לא העזו להתקרב לרחוב, אך מרחוק, אני מבחין בדמות נמוכה שמתקרבת אט אט. אחר רגעים ספורים, נוכחתי לדעת כי היא דמותו של ר' אריה, הצדיק הנודע שזכה לכינוי 'אבי האסירים'. תמהתי בליבי; מה לו להסתובב כאן ביום עגום שכזה, יום בו חרבו של מלאך המוות מקפצת לה בבטחה.
מי ישמור על המתים בבית החולים?
מביט אני ורואה כיצד הפגזים נופלים מלפניו ומאחריו, מימינו ומשמאלו, אך הוא ממשיך להלך לו לאיטו. עקב בצד אגודל, מפלס לו דרך, כאילו כל המתרחש סביב הוא חלום בלהותותו לא. העזתי פני ושאלתיו במבוכה, 'רבי, האם אינך חושש להינזק?' 'יקירי', ענה לי ברכות, 'לכל פגז ישנה כתובת משלו, אם נועד הוא עבורי, ישיגני גם אם אשב ספון בביתי, אף בישיבה במקלט אין ממש, הלוא נכדי נפגע מנפילת פגז באופן זה'.
'רבי', הוספתי ותמהתי 'הלוא איסור זה מפורש בתורה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" וכיצד מרשה עצמו רבינו להקל בציווי חמור זה?' הישיר אליי את מבטו החמים והמרגיע, 'צודקים דבריך בני, אכן חובה גמורה על כל איש מישראל לשמור עצמו מפגעים ככל אשר ידו מגעת, אולם מקובלנו מחכמינו כי 'שלוחי מצווה אינם ניזוקים', עתה, משים אני פעמיי לעבר בית החולים 'ביקור חולים'.
שם, בחדר המתים מוטלים למעלה מארבעים חללים באין שומר עליהם. שמשות החדר מנופצות וחתולים רעבים עטים על הפגרים, מלקקים דם קדושי ישראל. שמועה זו הגיעה לאוזניי ומיד הולך אני אליהם; לשמור על חללי ישראל ולהצילם מבעלי חיים ומאנשי דלא מעלי שהולכים ומלקטים מכיסיהם של המתים, מיד כאשר יימצא מי שיחליפני, אכנס אף אני לאחד המקלטים'.
היה זה מעשה קט שהמחיש מי היה ר' אריה. הצדיק שנחפז בכל שעה למצוא האם והיכן יוכל לסייע. אם זה לוחם עז נפש שמת מות גיבורים וגופתו זקוקה לשמירה, או אלמנה הנואשת למצוא מזון עבור גוזליה הרכים, ר' אריה היה המלאך שהופיע בפתע פתאום; ידיו עמוסות סלי מזון ומצרכים, בפיו אימרה מרגיעה הנוסכת בטחון ורוגע.
לא חשש מהצרעת
ברבות השנים, החלו להתפרסם מעשים מסמרי השיער שחשפו את טוב ליבו ומסירתו. אחד מהם היה מנהגו הקבוע ללכת ולבקר מידי שבוע את חולי הצרעת שהיו מאושפזים בהסגר. נתונים היו בבידוד, זאת, לפי הכרת הרופאים שסברו כי מחלתם מדבקת היא וחשוכת מרפא.
אך אף חולי נורא זה; לא יוכל לאומץ ליבו של ר' אריה, שקבע לעצמו לבקרם ולעודד את רוחם ללא פחד ומורא. כך אף הקפיד ללכת ולפקוד את אלו שהיו צפונים בבתי הסוהר, רחוקים מהעין ומהלב, אסירי פלילים כלוחמי מחתרות. עם השנים; הפכה דמותו למיתולוגית בציבוריות הישראלית; סמל ודוגמא לשיעור קומה נעלה, כבעל חסד ונתינה אינסופית. אולם המעלה שאפיינה אותו יותר מכל; יכולתו לחוש את הזולת, להשתתף עימו בכאבו ולבכות עימו את מר גורלו.
הצדיק האהוב שידע תמיד כיצד לאחד
בימים טרופים אלו, בהם השיסוי והפילוג פוגעים בכל חלקי האוכלוסיה; אין מזור ראוי עבור השסע מאשר דרכו הייחודית של ר' אריה; הצדיק האהוב שידע תמיד כיצד לאחד ולחבר בין אנשים בעלי דעות שונות וחלוקות.
מצבתו של הרב אריה לוין בבית העלמין בסנהדריהצילום: שמואל גולדיןעל קברו, ביקש לכתוב, אני מבקש מכל מי שיבוא להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא, 'אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שתעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים'. זכותו תגן עלינו, בואכה בוא גואל, אמן.
==
הרב אריה לוין הוא רבה של צפון תל אביב.
תגובות