הסרט הראשון שלי – מינדי ארליך על "פינק ליידי"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי/ת על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?

הסרט "פינק ליידי" הוא התסריט הראשון שהתגבש לסרט קולנוע, ואני מלאת אושר על הדרך שהסרט עשה, על ההקרנות הרבות, על הזכיות וההכרה, ובעיקר על ההשפעה העמוקה שהייתה לו על כל כך הרבה צופים. כמות ההודעות שקיבלתי מאז צאתו חרגה מכל דמיון, מאות פניות אישיות (לא מגזימה), כנות ומרגשות, שחלקן יישארו איתי לנצח. בזכותן הבנתי יותר מתמיד למה בחרתי במקצוע הכל כך מאתגר אך גם מופלא ומספק.

"פינק ליידי" מגולל את סיפורם של בתי ולייזר, זוג חרדי אוהב והורים לשלושה, ששגרת חייהם מתנפצת כשהיא מקבלת מעטפה מסתורית עם תמונות של לייזר מתנשק עם גבר אחר. בעודו טוען כי מדובר בסחיטה מצד כנופייה, בתי מגלה בהדרגה את סודו הכמוס, בעלה הוא הומו. יחד הם נאלצים להתמודד מול הסחטנים ומול האמת הפנימית שמטלטלת את חייהם, עד שבתי ניצבת בפני הבחירה האכזרית: להישאר עם האיש שהיא אוהבת אך לוותר על תשוקותיה, או לעזוב אותו, ולבחור בעצמה.

את התסריט של "פינק ליידי" התחלתי לכתוב כבר ב- 2015, הוואן ליינר של התסריט היה: בתי (25), חרדית נשואה ואם לארבעה, עובדת כבלנית במקווה, מסתירה את עולמה הסודי כחשפנית שהכינוי שלה "פינק ליידי", בעוד בעלה לייזר (26) מתמודד עם דיכאון וסוד מיני משלו. כאשר החברותא שלו חושף את אהבתו אליה ואת זהותו של לייזר כהומו, היא נסחפת למחוזות אסורים שנקטע בהריון לא צפוי, ונאלצת לבחור בין אהבה לחיים חדשים או חזרה למשפחתה. התסריט עבר מאז הרבה גלגולים, והגיע לשיאו כשהבאתי אותו לסם שפיגל לסמסטר האחרון, בתור עבודת הגמר שלי. ניר ברגמן היה המנחה, ועם סיום הלימודים, הצעתי לניר לערוך לי את התסריט, יצאנו לשנה וחצי של שכתוב, ליטוש, עיבוד, עד שהרגשנו שאנחנו עומדים מאחורי התסריט, ו-"פינק ליידי" התגבש לתסריט גרסת הצילומים. ודי מהר היה לי ברור שניר צריך לביים.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

כאמור, התחלתי לכתוב את התסריט ב - 2015 והסרט צולם בסוף 2023, אפשר לומר שבמצטבר התסריט נכתב במשך 8 שנים, אך לא פעם נטשתי את התסריט לטובת תסריטים אחרים, שכיום אני עובדת עליהם, וחלקם אף התגבשו לפרויקטים שיצטלמו בקרוב. בטוטאל עבדתי על התסריט של "פינק ליידי" כמה שנים בעצמי, ועוד שנה וחצי יחד עם ניר ברגמן.

כדי לסבר את האוזן, שכשהתחלתי לכתוב את התסריט, נתי הבן שלי היה בן 8, ובפרמיירה של פינק ליידי, הוא היה בן 17. (כמובן שגם הייתי אישה אחרת מאז שהתחלתי לכתוב את התסריט, ועד שהסרט יצא לבתי הקולנוע)

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

אחרי כמה שנים של כתיבה, נטשתי את התסריט, ויצאתי לכתוב תסריט אחר שקיבלתי עליו פיתוח וחשבתי שזה יהיה הסרט הראשון שלי, אבל אז התגלגלתי ללמוד בסם שפיגל, ואת התסריט של פינק ליידי, הבאתי לסם שפיגל בסמסטר האחרון, בתור עבודת הגמר שלי. חשבתי שזו הזדמנות לעבד את התסריט שנתקעתי איתו, כבר אז חיים ואסתי מקלברג, ליוו אותי, האמינו בי והלכו איתי בדרך כבר כמה שנים קודם לכן, עוד הרבה לפני סם שפיגל, ואז כבר ידעתי שהסרט הזה יקרה, כך או כך. המפגש עם ניר ברגמן היה נקודת מפנה גורלית: הוא היה האדם שחיפשתי, מבלי לדעת, כל השנים. החיבור בינינו הוליד את היצירה המשותפת שהפכה ל"פינק ליידי".

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימות לתחייה דמויות שכתבת?

את המפגש הראשון שלי עם נור פיבק אהובתי, אני לא אשכח לעולם. כשפגשתי אותה, לא ראיתי את נור, ראיתי את בתי. מיד דמיינתי אותה עם המטפחת והבגדים החרדיים, וזה היה טבעי לחלוטין. נפגשנו אצלי בדירה, ביום שישי, ובערב יצאנו יחד לארוחת שישי אצל אחותי, ובשעות שהיו לנו להכיר, הרגשנו כאילו אנחנו ממשיכות שיחה שהתחילה מזמן. נוצר בינינו חיבור נדיר, שמיימי, וכבר מהרגע הראשון היא הפכה לחברת נפש שהשיחות בינינו כבר הפכו לאתר לחפירות ארכיולוגית, וחברות שהיא כבר הרבה מעבר לחברות מקצועית. נור לנצח תהיה בשבילי בתי ואני קוראת לה "צדייקס", היא נכנסה לדמות מתוך אמון מוחלט והבנה אינטואיטיבית. הרגשתי שנור נולדה להיות בתי.

גם עם אורי המהמם היה חיבור מיידי. נפגשנו בשכונה שלי, טיילנו בגאולה, קנינו בורקסים מאותה מאפייה שהייתי קונה בה בילדותי, אורי נסחף בטוטאליות לתחקיר, הוא רצה להכיר את העולם, את האווירה, הכל, והרגשתי שהוא לייזר. בדיוק כמו נור, הוא התמסר לדמות עד כלות. שניהם נכנסו למסע תחקיר עמוק, בנפרד וביחד עם ניר ברגמן, שהצליח לביים אותם בכישרון, לב ונשמה, בתוך עולם שהוא למד להכיר לכבוד הסרט.

פגשתי את חלק מהשחקנים לפני הצילומים, כדי להתאים מטפחות, בגדים, הכל, חלקם גם פגשו את המשפחה שלי, חלקם באו לפגוש משפחות חרדיות, כדי להכיר מקרוב וללמוד את הניואנסים. את שרה פון שוורצה הרגשתי שיהיה לי מאתגר לראות על הסט, כי היא פיזית מאד מזכירה לי את אמא שלי, ואכן היה מאתגר, מצחיק ובעיקר מרגש, לראות אותה על הסט משחקת את עלקא כמו שרק שרה יכלה לשחק.

על הסט הייתי במסע אישי לא פחות מהם. לרוב תסריטאים לא נוכחים בסט הצילומים, אבל הפעם היה ברור לניר ולי שהנוכחות שלי תוסיף, בייחוד לאור ההתעקשות שלנו לאותנטיות. ניר ואני היינו צוות עם רצון מאד גדול מצד אחד לכבד את הסיפור, את העולם ואת האותנטיות, ומצד שני, לכבד את הספייס האחד של השני. היה לנו די ברור שזה יעבוד, כי היינו כבר עם פזם לא קטן של עבודה אינטסיבית יחד על התסריט והתחקיר, וידענו שאנחנו יודעים לעבוד ולכבד אחד את השניה. ומעבר לחברותא מקצועית, זכיתי בחבר נפש.

על הסט עצמו, לא היה תמיד קל לראות את הדמויות קמות לתחייה, חלק מהסצנות נלקחו ישירות מהחיים שלי, והיו רגעים שנשברתי ויצאתי החוצה לנשום. אבל לצד הקושי היו גם רגעים מצחיקים, עצובים, אינטנסיביים ומלאי חיים. סט הצילומים של פינק ליידי היה הכל מהכל, מסע רגשי אמיתי שלנצח אזכור.

מינדי ארליךצילום: פסטיבל טאלין

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

הפעם הראשונה שבה צפיתי בראף קאט הייתה מצמררת. פתאום, התסריט שהתחלתי לכתוב על הספה המרופטת בדירה הקטנה שלי בקטמון, הפך לסרט חי ונושם. זה היה רגע מרגש, שבו המילים הפכו לתמונות, והדמות של בתי כבר לא הייתה רק על הנייר.
אני וניר שוחחנו אז על כך שהסרט נשאר נאמן להפתיע לתסריט, בלי שינויים דרמטיים. אבל האמת היא שזה קרה בזכות העבודה האינטנסיבית והמדויקת שלנו בשלב השכתובים, ניר כבר ראה אז את כל הסצנות בעיני רוחו, והתסריט נכתב ממש מתוך מבט אל הצילומים.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

ראיתי את הסרט לראשונה עם קהל, כשעשינו הקרנה לחברים ומכרים, כדי לקבל פידבק. הקרנו את פינק ליידי בקולנוע קנדה, ופתאום הגיעו אנשים לצפות, וזה היה רגע מאד מרגש, זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי קבל צוחק מהסרט, ומנגב דמעה.

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

היו לא מעט ביקורות מפתיעות, קשה לי לבחור באחת, אבל אחת ההודעות הכי מפתיעות, היתה מבחור שהציג את עצמו כהומו וחרדי לשעבר, וסיפר שזה בדיוק הסיפור שלו, ושאחרי הסרט, הוא יצר קשר עם אמו שאיתה הוא לא היה בקשר כמעט עשר שנים, והוא ביקש ממנה ללכת לצפות בסרט, כדי לחדש את הקשר ביניהם. היתה אמא שכתבה לי וסיפרה שהבן שלה הומו, והיחסים ביניהם מאד רעועים מאז שהוא יצא מהארון, היא סיפרה שהיא בכתה כל הסרט, ואחרי הסרט היא נסעה ישירות אליו כדי לחבק אותו. קיבלתי הודעות מחרדים שחיים בארון כהומואים, והם נשואים לנשים, מישהו כתב לי שהוא הבין כמה אשתו מפספסת חיים שלמים כאישה נחשקת, ושהוא הבין שהוא חייב להתגרש ממנה, בשבילה. לא מעט נשים כתבו לי גם שהן בתי, נשים שהיו נשואות להומו, כתבו כמה זה מדויק ונאמן למציאות, בהקרנה במנהטן, ניגשו אלי הרבה אנשים אחרי ההקרנה, והיה בחור דתי שחיכה המון זמן עד שאתפנה, ואז הוא סיפר לי שהוא לייזר, וזה בדיוק הסיפור שלו, ושהוא יצא מהארון והתגרש מאשתו, והיום הם מגדלים יחד את הבת שלהם שלהם, בעוד הוא מנהל חיים דתיים הלכתיים. זרמו אלי כל כך הרבה הודעות בכל המדיות, בתקופה שהסרט רץ בבתי הקולנוע, הייתי מעבירה שעות בקריאת ההודעות, אני חושבת שעד היום יש הודעות שלא הגעתי אליהן לצערי, כי הן באמת הגיעו בכמויות שלא השתלטתי עליהן. והבנתי יותר מתמיד מה כוחו של הקולנוע.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

כתבתי סיפור שלא שלי, אבל הרבה על החוויות שלי בתוך מערכות יחסים בהן הייתי אישה שקופה, וויתרתי על עצמי שוב ושוב, בסרט, ניסיתי להעביר את המסר והחשיבות לבחור בעצמנו, על ההבנה שאנחנו הדבר הכי יקר שיש לנו בחיים האלה, ורק כשנלמד לבחור בעצמנו, לאהוב את עצמנו, נוכל באמת לבחור ולאהוב אחרים. הסרט נוגע בהרבה נושאים, סודות, משפחה, קהילה, הורות, מיניות, אבל אם יש מסר אחד שהוא זועק מעל הכל, זה: אל תוותר על עצמך.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאית?

הסרט היה בשבילי "ספתח", טבילת אש בתעשיית הקולנוע. נכנסתי לפרויקט כתסריטאית מתחילה, ויצאתי כתסריטאית שכתבה סרט שהגיע ליותר מ־100,000 צופים בבתי הקולנוע. החוויה הזו נתנה לי ביטחון בבחירה שלי לעשות קולנוע, וחידדה לי שאני רוצה גם לביים. אחרי "פינק ליידי" ביימתי את הסרט הקצר הראשון שלי "תדר",שהפיקה אביגיל שפרברג, שעוסק בתופעה כואבת בתוך הקהילה החרדית, ניכור הורי עקב יציאה בשאלה. הסרט הזה הוא בשבילי לא רק יצירה קולנועית אלא ממש זעקה. של אנשים שנאבקים ביום יום שלהם לפגוש את הילדים הביולוגיים שלהם. אני מאמינה ומקווה שהוא יטייל בארץ ובעולם ויגיע לאנשים הנכונים, ובעיקר – שיעשה שינוי.