במשך שנים, המשפט המנהלי בישראל התנהל תחת כלל אצבע ברור: בית המשפט בוחן "סבירות", לא מחליף שיקול דעת. הוא מוודא שהתהליך היה תקין, אך הוא לא ממנה קצינים. אלא שבפרשת רינת סבן, שזכתה בדרגת הסנ"צ בחסות פסק דין, חזינו במוטציה מסוכנת של הכלל הזה.
זו לא רק פסיקה משפטית; זהו רגע שבו הפקידות הפנימית במשטרה, בגיבוי מערך הייעוץ המשפטי, הצליחה לייצר "מסלול עוקף פיקוד" שבו המפכ"ל והשר הם לא יותר מניצבים בטקס של עצמם.
צריך לומר זאת ביושר, בלי קשר לשאלה מה דעתכם על איתמר בן גביר: דמוקרטיה מתפקדת מבוססת על הקשר שבין אחריות לסמכות. השר והמפכ"ל הם אלו שחטפו את האש על הכישלונות בביטחון האישי, והם אלו שאמורים להתוות את הדרך לתיקון.
כשהם מגלים שגורמים בתוך המערכת – לעיתים כאלו שטרם השלימו עם זהות הדרג הנבחר – משתמשים בכלים משפטיים כדי לכפות מינויים ודרגות בניגוד לעמדת הפיקוד, מדובר בחתירה תחת אושיות המנהל התקין.
הפיקוד כזכות ליטיגטורית
הבעיה העמוקה בפרשה הזו היא הפיכת הדרגה ל"מוצר משפטי". בארגון היררכי כמו המשטרה, דרגה היא ביטוי של אמון מקצועי ושל יכולת הובלה. ברגע שקצין מבין שהוא יכול להשיג את הדרגה שלו דרך עתירה מנהלית מוצלחת וחוות דעת משפטית "מטעם", הנאמנות שלו לשרשרת הפיקוד נשחקת. הוא כבר לא חייב דין וחשבון למפקדיו, אלא לעורכי הדין שלו ולפקידים שסימנו עבורו את הדרך.
זהו "מרד הפרוטוקולים". לא טנקים ברחובות, אלא חוות דעת משפטיות שקובעות שמינוי מסוים הוא "לא סביר" או שדרגה מסוימת היא "חובה מנהלית". בפועל, נוצר מצב שבו המשטרה מנוהלת על ידי גורמים שלא עומדים לבחירה, שלא נושאים באחריות ציבורית, ושמנצלים את המעטפת המשפטית כדי לסרס את יכולת המשילות של הדרג המדיני.
הפרדוקס של "שומרי הסף"
האירוניה היא שכל זה נעשה בשם המלחמה ב"פוליטיזציה". אך האמת היא הפוכה: אין פוליטיזציה מסוכנת יותר מאשר פקידות שחותרת תחת המדיניות של הממשלה בשם "החוק" כביכול. כשהייעוץ המשפטי והפקידות הופכים לשחקנים פוליטיים אקטיביים שקובעים מי יקודם ומי לא, הם מרוקנים את המושג "ממלכתיות" מתוכן והופכים אותו לכסות לשימור מוקדי כוח ישנים.
מי שחוגג את הפסיקה בעניין סבן רק כי היא מהווה "סטירת לחי" לבן גביר, מוכר את העתיד של המנהל הציבורי בישראל. הכלל הזה יחול גם על שר מהמרכז או מהשמאל שינסה להוביל שינוי מבני במשטרה ויגלה ש"הפקידות לא מאשרת". אנחנו יוצרים כאן ארגון אוטונומי, מעין "מדינה בתוך מדינה", שבה המפכ"ל הוא רק דמות ייצוגית, והכוח הממשי נמצא בידי מי שמחזיק בעט המשפטית.
להחזיר את המרות למקומה
מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה משטרה שבה המפקדים לא מפקדים והשרים לא מושלים. כשהדרג הנבחר והפיקודי הופך לממליץ בלבד בתוך הבית שלו, האנטרופיה הארגונית מובנית בתוך המערכת. התוצאה היא משטרה עסוקה בעצמה, בפרוצדורות שלה ובמאבקי הכוח הפנימיים שלה, בזמן שהרחובות בוערים.
הגיעה העת להחזיר את הדיון למקומו הטבעי: דרגות צריכות להינתן על ידי מפקדים, לא על ידי שופטים. את המאבק בפוליטיזציה יש לעשות בדרכים שקופות, ולא דרך חתירה תחת שרשרת הפיקוד. בסוף היום, אם השר והמפכ"ל לא יכולים לקבוע מי יהיו קציניהם, הם לעולם לא יוכלו להבטיח לנו ביטחון.
תגובות