הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: אורי מרנץ על "מלך החגיגת"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון איך הוא נולד?

'מלך החגיגת' אינו הסרט הראשון שכתבתי וביימתי, אך הוא הפיצ'ר הראשון, והוא נולד בעקבות הריון מאוד ממושך. נקודת הפתיחה הייתה אי שם ב-2011. באותה תקופה כבר הייתי די מנותק מעשייה קולנועית, עבדתי בתור איש קריאייטיב במשרדי פרסום ושנאתי את זה. מפגש אקראי אצל חבר עם אדם שהכרתי באופן שטחי כ-20 שנה — סוג של שינה את חיי. אותו אדם הוא מי שדמותו של גבי מבוססת עליו. הכרתי אותו כמתמטיקאי חכם אך מעייף, ובאותו ערב גיליתי פן אחר של האיש. אם אני נדרש לאנלוגיה ספרותית, אז פתאום ראיתי איך ד"ר ג'קיל המוכר הופך למר הייד. זה היה מרתק ובאופן אינטואיטיבי לגמרי אמרתי לו: "אני רוצה לעשות עליך סרט", והוא אמר: "סבבה". 

בשלב הזה עוד לא ידעתי מה אני רוצה לספר, הרמתי טלפון לחברי אלעד פלג, שבדיוק הקים את 'דרומה הפקות', והודעתי לו שפרויקט נולד והוא (בתמימות של מפיק מתחיל) זרם. 

הרעיון היה לעשות דוקו והייתה מגבלה גדולה: לא יכולתי לחשוף את זהותו של האיש. זה היה קצת אחרי ש'וואלס עם באשיר' עשה רעש בעולם, ואני ואלעד חשבנו שזה בדיוק פרויקט שמצדיק דוקו אנימציה. במהירות שיא גייסנו כמה אנשי אפטר ואת אמן הקומיקס בועז קדמן, ותוך שבועיים היה לנו פיילוט של שלוש דקות מבוסס אנימציה פרימיטיבית, שבפועל הייתה יותר תמונות מתחלפות (בהשראת "המזח" של כריס מרקר). את זה לקחנו לגיא לביא מ-yes דוקו, והוא השתכנע ושמח שמישהו סוף סוף בא עם הצדקה אמיתית לדוקו אנימציה (כולנו בהמשך התחרטנו על ההחלטה הזו, אבל בתיאוריה זה נראה מדהים). קיבלנו אור ירוק מ-yes וניגשנו לעבודה.

כמה זמן לקח לכתוב את התסריט הראשון?

העבודה על הגרסה הראשונה של התסריט ארכה כשנה. בשלב הזה בועז קדמן, שעשה את הבסיס לאנימציה, גם היה שותף איתי לכתיבה ולתחקיר. אני אומר תחקיר כי בשלב הזה עוד חשבתי שאני עושה דוקו והתנהלתי כמו דוקומנטריסט שחוקר תופעה רחבה. ראיינתי מדענים, רופאים, אנשי אכיפה, סוציולוגים ומשתמשים נוסף להמון שעות 'גבי' והחבורה שהקיפה אותו (חלקן מעבר לים ב'משרדים' באמסטרדם). יצא בסוף תסריט דוקו על תופעת החגיגת ששובצו בו קטעי אנימציה עם דמות שמדבבת את גבי. התסריט הזה אפילו זכה לתקציב הפקה נוסף מהקרן החדשה לקולנוע (שיחד עם yes דוקו האמינה בפרויקט הזה מההתחלה ונתנה גיבוי לאורך כל הדרך), אבל זה לא היה הסרט שרציתי לעשות. זה לא הלהיב אותי. עוד דוקו תופעת סמים עם סטוריטלינג קצת חדש? נכנסתי לסוג של משבר, כי פתאום הבנתי שמה שמעניין אותי בסיפור זו לא התופעה ששמה חגיגת, אלא האיש שמאחוריה. אלעד פלג, המפיק ושותפי למסע, הציע שנפנה לעורך תסריט. הבחירה נפלה על דורון צברי וזו הבחירה הכי טובה שיכולתי לעשות. בשלושה חודשים דורון פתח לי את הראש, נתן לי שיעורי בית ובזכותו התגבש התסריט. בסופו של דבר הסרט המוגמר באמת מאוד דומה לו, כולל וויס אובר דומיננטי שמאפשר לגבי (שלעיתים משורטט גם כמספר לא מהימן) להוביל את העלילה ולתת את הגרסה שלו. זה כבר לא היה דוקו (גם אם לפעמים קראנו לזה ככה), ואני לא מייחס חשיבות גדולה להבחנה בין ז'אנרים. בסוף העבודה של במאי היא לספר סיפור. המחויבות שלו היא לסיפור ולא לשום אמת אובייקטיבית, וזה נכון גם לגבי במאי דוקו, אבל מה שמכרתי ל-yes דוקו היה דוקו. הדברים לא נאמרו במפורש, אבל הם הבינו. הם היו לגמרי אציליים בקשר לזה ומגיע להם על כך הרבה קרדיט, אבל זה לא נתן לנו פטור מבעיות. 
בועז יהונתן יעקב: הקולנוע הציל אותי נפשית | סינמה שו״ת 37

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

'מלך החגיגת' יצא לדרך כסרט אנימציה באורך מלא, וזה מכתיב התנהלות אחרת, בוודאי כשגם לבמאי וגם למפיק אין מושג ירוק באנימציה. כלומר, ההתחלה הייתה כרוכה בהרבה ניסוי, תהייה וטעייה. החלפנו אנימטורים כמו גרביים, שרפנו לא מעט ממעט הכסף שהיה לנו, ולא מצאנו שפה שאהבנו. 

ואז ניר מטרסו נכנס לתמונה. ניר מטרסו היה האדם הראשון שפניתי אליו, למעשה הוא זה ששידך לי את בועז קדמן שעמו עשיתי את הפיילוט הראשון (בשלב הזה הוא כבר עזב את הפרויקט). היה לי ברור שהשפה של הפיילוט, שעבדה בשלוש דקות, לא תחזיק פיצ'ר שלם (בהערת אגב, זו בדיוק הבחירה של גידי דר ב'אגדת חורבן' שיצאה לדרך במקביל ל'מלך החגיגת'). בכל אופן, ניר הסכים להיכנס לפרויקט, חזרנו לחפש שפת אנימציה — ומצאנו. הצגנו אותה לפני אלעד, הוא אהב ואז ביקש לראות את המתמטיקה. כלומר, כמה זה יעלה? אלעד עבר על המספרים ופסל את הכיוון. כמה שנים לפני העבודה המשותפת שלנו ניר עבד עם גור בנטביץ' ומאיה קניג על סרטם 'סינדרום בנטביץ'', שבו ניר יצר אנימציה שמבוססת על תמונות סטילס ישנות. החלטנו לנסות לאמץ קו דומה, אבל במקום להתבסס על תמונות ישנות — ללהק את כל הסרט ולצלם את השחקנים באופן שישרת את האנימציה והסצנות, כשמעל שכבת הוויס אובר של גבי. עשינו עוד שתי סצנות במבנה של סצנת הפיילוט (שמופיעה בסרט המוגמר בדיוק כפי שהיא מלבד החלפת השחקן שגילם את גבי), אבל באיזשהו שלב העבודה חרקה, אני וניר רבנו ריב מטופש, הוא חשב שהפרויקט לא יסתיים לעולם ואני הייתי יהיר מספיק בשביל לחשוב שאני יכול בלעדיו.

לקחנו כמה במאי אנימציה שיובילו את הפרויקט, אבל זה נתקע, הקופה התרוקנה ואני הסתובבתי בעיר כמו גווייה מקצועית מהלכת. כשאתה יוצא לסרט ההנחה היא שבעוד שנתיים תגיע לקצה, זה אף פעם לא ספרינט, אבל אני פתאום מצאתי את עצמי עם פרויקט בן שבע שנים שלא מגיע לשום מקום ושאנחנו לא מצליחים לגייס לו עוד כסף. באיזשהו שלב עלתה הצעה לוותר על האנימציה ופשוט לצלם את הסרט על גרין סקרין, נדמה לי שהרעיון היה של במאית האנימציה מור גלפרין, שבאותה נקודה הובילה את הפרויקט. לא אהבתי את הרעיון, ביקשתי לראות פיילוט ועדיין לא הייתי בטוח. בשלב הזה אלעד אמר שאין ברירה ושנשלב בין האנימציה שעשינו לצילומים על רקע גרין סקרין. התרגלתי לרעיון, הבנתי שצריך לעשות מהלימון הזה לימונדה. מראש הגדרתי שלא יהיה שום ניסיון לבנות עולם מימטי, זה לא יהיה להילחם בתפרים אלא לאמץ אותם, לבנות מציאות מלאכותית מקולקלת, כי זה חלק מהסיפור וזה חלק ממה שמגיע עם משני תודעה — ואז החלטנו שיוצאים לצילומים.

אורי מרנץצילום: תומר אפלבויום

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?

במקרה של 'מלך החגיגת' מדובר בשאלה טריקית. הסרט התחיל כסרט אנימציה, אך גם בשלב הזה נדרש ליהוק. מאחר שהדמויות המלוהקות לא נדרשו למאמץ משחקי רב, הן נבחרו לפי החזות החיצונית והרוב לא היו שחקנים מקצועיים. עובדה זו לא מנעה מרובם להגיע גם לגרסה הסופית של הסרט. הכוונה הייתה להמשיך גם עם השחקן שנבחר לגלם את גבי בגרסת האנימציה. הוא לא היה שחקן מקצועי והגיע מתחום המוזיקה, אך משהו בחזות שלו כמו גם איכויות אחרות מאוד התאים, ובהחלט האמנתי שהוא יצלח את המעבר לווידאו. אבל הצילומים נקבעו לשיא ימי הקורונה ומראש הוגדרו כימים ארוכים, ומצאתי את עצמי יומיים וחצי לפני הצילומים בלי השחקן שהיה מלוהק לפרויקט יותר מארבע שנים. בשלב הזה לא ניתן היה לעצור את הספינה: מחלקות הארט והתאורה כבר עובדות באולפן, צוות שלם משוריין, אלעד מודיע לי שחייבים למצוא שחקן אחר מעכשיו לעכשיו, באופן מוזר אני לא בפניקה, בהחלט מוטרד אבל מאמין שאיכשהו יסתדר. אלעד ועמית ערן (המפיק בפועל של הסרט) מתחילים לעבור על כל שחקן בסביבה ולזרוק לי שמות, אלו שחשבתי עליהם כאופציה לא זמינים. עמית נכנס לוויקיפדיה ופשוט מקריא שמות של שחקנים ישראלים. באיזשהו שלב השם של אושרי כהן עולה ואני אומר: "לא", יש מצב שאפילו בטון נוזף. ואז אני נמלך בדעתי ומבקש לראות תמונה של אושרי עם משקפיים, מוצאים לי אחת ואני אומר לעמית: "יאללה דבר עם הסוכן", התסריט מגיע לאושרי בשישי בבוקר, הוא קורא ואומר כן, אני רוצה שניפגש. אבל הוא בנופש בצפון, אז אנחנו מדברים בטלפון, ואני פוגש את השחקן הראשי שלי, זה שכל הסרט יושב על כתפיו, בפעם הראשונה ביום ראשון בבוקר, על הסט, חצי שעה לפני האקשן הראשון.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?

בצילומים עצמם הייתי בסוג של זון, כאילו התכוננתי כל חיי לרגע הזה ואני בעצמי משחק תפקיד. זו היתה כמעט חוויה חוץ גופית בגלל שילוב של סטרס והיי. כאן עזרה מאוד העובדה שהגעתי לרגע הזה אחרי שאני כבר שנים חי ונושם את הסרט. הגעתי באיחור, אבל הגעתי בשל. 

כל זה לא היה קורה בלי הצוות הנפלא — עדו ברלד הצלם, עמנואל עוזר הבמאי, עמית ערן המפיק, לירן קורן מפיק האנימציה, אריעד שיקנזי שעשה קומפוזטינג ושמר על הגרין על הסט ועוד המון אנשים טובים ומוכשרים. אושרי, שהוא מקצוען, התחבר מהר מאוד והבין מה אני רוצה ובפועל שימש גם סוג של עוזר במאי, כי בניגוד לרוב השחקנים הוא חיית סטים מלאה ניסיון. גם זה מאוד עזר, ובהקשר הזה, בדיעבד, אני מבין שאלילת המזל עשתה עבורי הרבה שעות נוספות. מה שבטוח — עד כמה שזה תלוי בי, אושרי יגלם תפקיד מרכזי גם בסרטים הבאים. 

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

גם השאלה הזו טריקית בהקשר ל'מלך החגיגת', שהוא בגדול סרט שנעשה בפוסט פרודקשן. הצילומים עצמם נראו כמו תנועות פנטומימה על רקע מסך ירוק, אז קשה להתייחס אליהם כאל ראשס במובן הרגיל. כאן צריך להזכיר את דפנה אנגלנדר, שבמשך שלוש שנים עבדה על הרקעים ובראה חלק ניכר מהעולם של 'מלך החגיגת'. בסוף גם ניר מטרסו חזר וסיימנו עמו את סצנות האנימציה. בישורת האחרונה מי שנכנס והפך את אוסף הקבצים האלה לסרט עם מבנה קצבי שעובד היה יואב הראל העורך. אני ויואבי הולכים 30 שנה ביחד, אני קורא לו "העורך שלי" מאז סרט אמצע השנה של שנה א' בחוג לקולנוע, מבחינתי אין לו תחליף. 
סינמה שו״ת פרק 31: דפנה לוין על הסדרה שנולדה ממשפט זדורוב

איך זה הרגיש לחשוף את הסרט בפני קהל?

מפחיד ומרגש, רק בשלב מאוד מאוחר בעריכה ידעתי שיש לי סרט ביד, סרט שאני אוהב, ועדיין בהקרנות הראשונות הלב שלי החסיר פעימות. רוב התגובות היו אוהדות ומספיק מהן אפילו אוהדות מאוד. לא הולכים עם זה למכולת, אבל זו תחושה מעולה. 

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

היו המון ביקורות חיוביות ומחכימות. אני זוכר דווקא את הרעות. ביקורת אחת שאני זוכר במיוחד הגדירה את הסרט כ"מצגת פאואר פוינט ארוכה מדי". אני לא יכול להתווכח עם תחושות סובייקטיביות של צופים. יש גם ז'אנר "זה לא סרט, זו הרצאה". 

איזה דבר או חוויה אישית שלך ניסית להעביר?

הרבה אנשים מתבלבלים וחושבים ש'מלך החגיגת' זה סרט על סמים. אני לא יכול להתלונן, כי הסרט שווק ככה — סמים זה צבע. אבל מבחינתי עשיתי סרט על אדם. זה לא סרט על סמים, זה סיפור אהבה מקולקל. בעצם, אפשר להעיף את 'המקולקל', זה סיפור אהבה שבסופו מאוד רלוונטי לכולנו. בלב הסרט יש אדם בגיל העמידה (אני וגבי בני אותו גיל) שמנסה למצוא איזון בחייו. נכון שהוא ברון סמים, ממציא סמים וג'אנקי, אבל בסוף היום הוא איש משפחה שהאדם החשוב לו מכל זו אשתו. אז אין כאן חוויה ביוגרפית שלי, אבל יש גם את נקודת המבט הזו ואותי היא יותר מעניינת מסמים. אגב, אני לא מתחסד בעניין סמים ואני בהחלט בעד שימוש מושכל ואחראי בחומרים פסיכו אקטיביים, אבל לא עשיתי סרט אג'נדה. זה ממש לא עניין אותי, גם אם יש מי שמסמן את הסרט ככזה לטוב או לרע. 

איך הסרט שינה אותך כבמאי?

פיצ'ר ראשון זו פסגה שצריך לטפס עליה ובמהלכה אתה צובר המון ניסיון והמון ביטחון. מבחינתי הסרט הזה נתן לי קודם כל לגיטימציה פנימית. אני יודע שזה מה שאני צריך לעשות (כרגע אני מפתח שלושה סרטים שונים), וזה לא מעט. אני היום מציג את עצמי כבמאי. לא העזתי לעשות את זה לפני שהסרט יצא.