הדסה בן ארי: "תודה תודה תודה"

"לא חשבתי שזה יהיה מסע כומתה", כתבה בן ארי על ההליכה המשותפת עם חברתה, ד"ר ליה. "לא חשבתי שהשמש תזרח, אפילו תרתח, למרות הכל. לא חשבתי שהחקלאים כבר חזרו לשדות. אבל הם חזרו. ושבילי העפר מריחים כמו הדרים טריים, והטרקטורים הופכים את האדמה".

"התקווה היא לשים חלון על קיר אבן חסום"

במהלך ההליכה, שוחחו השתיים על דבריה של הפרופסור מירב רוט, לפיהם "התקווה היא לשים חלון על קיר אבן חסום". בן ארי שיתפה בתחושות המורכבות המלוות רבים מאז ה-7 באוקטובר: "אמרתי לליה שאני מרגישה כמו לביאה בכלוב, כי אני לא יודעת מה התפקיד שלי עכשיו".

בתגובה, הציעה חברתה זווית ראייה מרעננת על תפקיד הקהילה והפרט בעת הזו: "כל התבניות מתפרקות עכשיו. משהו חדש מתגלה בעולם. זה כבר לא משנה אם יש לך תואר של מטפל או דוקטור. מה שאנחנו צריכים היום זה להקשיב אחד לשני. לראות אחד את השני. לעזור אחד לשני. הריפוי יגיע מהקשבה פשוטה".

הבית המואר והנס היומיומי

בן ארי התייחסה בדבריה למשנתה של ימימה אביטל, לפיה שמירה על השלום הפנימי והאור בתוך הבית הפרטי משפיעה על הסביבה כולה. "מלחמה מנערת אותנו לא רק בגדולות, אלא גם בקטנות", כתבה ושיתפה בכנות על רגעי היום-יום המאתגרים תחת חרדה וניהול חיי המשפחה בחירום.

את דבריה חתמה בן ארי בהוקרה עמוקה לכוחות הביטחון: "אני מברכת אותי ואתכם שנזכור תמיד שאנחנו חיים בנס. לא יכול להיות טקסט שנכתב היום מבלי להגיד תודה תודה תודה לכל האנשים והנשים שנלחמים עכשיו עבורנו ועושים את הנס הזה. תודה".