מדי שנה נושרים אלפי בני נוער ממערכת החינוך בישראל. המספר הכללי עומד על כ-8%, אבל מאחורי הנתון היבש מסתתרת דרמה חברתית של ממש: כ-3,000 מהם מגיעים מהמגזר החרדי - שיעור נשירה הגבוה פי ארבעה מהממוצע הארצי.
אליסף בוק, איש חינוך, פעיל חברתי, מרצה בתל-חי ומחבר הספר "עד מתי שצריך" בהוצאת קינמון, ליווה לאורך השנים נערים שנשרו מהמסלול החרדי. במאמר שפרסם הוא מתאר מציאות של צעירים שנתקעים בין שני עולמות: כבר לא חלק מהקהילה שממנה באו - אבל גם לא באמת משתלבים בחברה הכללית.
לדבריו, התחושה החוזרת אצל רבים מהם היא אחת: "אנחנו תמיד אורחים, אף פעם לא בבית". והשאלה הגדולה, איתה הוא מתמודד היא לא רק למה זה קורה, אלא למה כמעט לא מדברים על זה.
קרועים בין שני עולמות
מי שלא מכיר מקרוב נער חרדי נושר, מדמיין לעיתים ניתוק מהעולם. אבל, המציאות הפוכה. הם מחוברים לאינטרנט, יודעים מה קורה במדינה, שומעים חדשות - לפעמים יותר מבני גילם החילונים. אבל כשהם מפסיקים ללמוד בישיבה, אין להם שום מסגרת חלופית.
בני-גילם ממלאים את היום בלימודים, חוגים וחברים. הם - פתאום לבד. הפער הזה מייצר תחושה קשה של זרות כפולה: בקהילה החרדית הם כבר לא עומדים בכללים, ובחברה החילונית הם מרגישים לא שייכים.
"כשאני עם חרדים אני מרגיש בוגד, וכשאני עם חילונים אני מרגיש לא מספיק טוב. אני תמיד אורח - אף פעם לא בבית"
הבעיה היא לא רק אישית - היא מבנית
החברה החרדית בנויה על מסלול ברור מאוד: ישיבה, המשך לימוד וחיים קהילתיים. אין הרבה תחנות ביניים. לכן כל חריגה נתפסת כיציאה מהמעגל, לא כהתאמה אישית.
גם המשפחה משלמת מחיר חברתי. הורים רבים עומדים בפני דילמה כואבת: לתמוך בילד או לשמור על המעמד בקהילה. כך שלעיתים התוצאה היא נתק.
ואז מגיע הכישלון השני: המדינה
כשהנער פונה לעזרה, הוא כבר מחוץ למערכת. אבל גם המערכת הכללית לא בנויה עבורו - הוא לא רק צריך לימודים או כסף, הוא צריך תרגום תרבותי של החיים עצמם.
הנתונים קשים הם שמחצית מבני הנוער החרדים בסיכון כלל לא מטופלים, 74% חווים קשיים משפחתיים משמעותיים ורובם מגיעים ממשפחות מרובות ילדים.
כלומר, הם נופלים בדיוק בין השירותים.
אחת הטעויות הגדולות היא השפה. נשירה נתפסת ככישלון. אבל פעמים רבות מדובר בבחירה - לא לחיות חיים שאינם מתאימים לאדם.
השאלה האמיתית היא: האם לחברה יש מקום גם למי שלא הולך במסלול אחד בלבד?
מה צריך להשתנות
השינוי צריך להיות בשלושה מעגלים: במשפחה, בקהילה ובמדינה: הקשר עם הילד חשוב יותר מהסטיגמות. אפשר להישאר משפחה גם בלי אחידות מלאה. ונדרשות תוכניות ייעודיות לנוער חרדי נושר: ליווי, השכלה, הכשרה וגשר חברתי, ולא רק טיפול רווחה.
האחריות של כולנו
בסוף, זה לא רק עניין של מדיניות - אלא של יחס. הנער הזה יכול להיות החייל לידך, העובד החדש או השכן. לפעמים ההבדל בין הידרדרות להשתלבות מתחיל במשפט פשוט: "אני כאן בשבילך".
3,000 נערים בשנה הם לא סטטיסטיקה. אלה אלפי סיפורים על זהות, אמונה וחיפוש מקום.
והשאלה האמיתית לחברה הישראלית היא לא מה הם איבדו, אלא האם אנחנו מוכנים לפנות להם מקום.
תגובות
עוד חרטטן שאוכל את המיסים של כולנו דרך הות״ת והמל״ג, עלק חוקר, סתם אוכל חינם שמבלבל במוח
אתה רק משפריץ תקרא את המאמר ותראה ש"במאמר שפרסם איש החינוך והמרצה בתל-חי אליסף בוק" האיש מקבל משכורת כמורה אז מה אתה מחרטט?
הפתרון היחידי הוא יצירת חינוך ליבה בסיסי שמחייב כל מוסד חינוכי ... אין מקום בעולם של היום למי שלא יודע אנגלית , מתמטיקה , ומדעים ברמה בסיסית , לכל הפחות , כמו פיזיקה, כימיה , וביולוגיה .... ומחר יהיה לאספסוף נבער עוד פחות מקום בחברה ...
מי שאינו מלמד בנו אומנות מלמדו ליסטות. את זה ליברמן אמר?