מאז ומעולם, שטח במזרח התיכון הוא לא רק נדל"ן הוא סמל, הוא הרתעה, והוא בראש ובראשונה ביטחון. מעבר רפיח, הצינור שדרכו הוזרם חמצן הטרור לרצועת עזה במשך עשורים, נמצא כעת בשליטת צה"ל. הדם של לוחמינו, טובי בנינו, נספג באדמה הזו כדי לעצור את זרם הנשק, הטילים והתחמושת שבנו את מפלצת החמאס.

כעת, הקולות המבקשים להעביר את השליטה לגופים בינלאומיים, לרשות הפלסטינית או לכל גורם שאינו צה"ל, אינם מציעים שלום – הם מציעים את טבח ה-7 באוקטובר הבא, רק בגרסה משודרגת.

הפרצה שקוראת לגנב (ולמחבל)

אל לנו לשגות באשליות. בשנים שקדמו לטבח הנורא, מעבר רפיח פעל "תחת פיקוח". ראינו לאן הפיקוח הזה הוביל. אמצעי לחימה איכותיים, טכנולוגיות ומיליוני כדורים עברו שם מעל ומתחת לקרקע. ברגע שהשליטה הישראלית תפקע, ההברחות יחזרו.

גוף בינלאומי, מוצלח ככל שיהיה, לעולם לא יחזיק באינטרס הקיומי של מדינת ישראל. עבור פקח אירופי, הברחה היא "תקלה בדו"ח"; עבור תושבי העוטף והדרום, זו רקטה בתוך חדר הילדים. להפקיר את המעבר לידיים עוינות או רופסות זו לא רק טעות אסטרטגית, זו הפקרה מוסרית של אזרחי המדינה.

הניצחון נמדד באחיזה

במלחמה על הבית, שטח שנכבש נמדד אצל האויב כהפסד צורב. אך שטח שנכבש ומוחזר? זהו ניצחון אדיר לנרטיב הטרור. כשאנו נסוגים מציר פילדלפי וממעבר רפיח, אנו משדרים לאויב מסר פשוט: לחץ בינלאומי וטרור עובדים.

האויב מאמין שבאמצעות סבלנות הוא יוכל להחזיר את הגלגל לאחור. אם נחזיר את השליטה, נאושש אצלם את התקווה שאפשר להתיש את ישראל, שאפשר לגרום לנו לוותר על הישגים שנשפך עליהם דם רב. ויתור על רפיח הוא דלק במנועי הג'יהאד, הוכחה מבחינתם שצה"ל הוא "קורי עכביש" שניתן להזיז בלחץ דיפלומטי.

לא חוזרים על טעויות

אסור לנו לאפשר לדרג המדיני למכור לנו "הסדרים יצירתיים". אין תחליף למגף של לוחם צה"ל על הקרקע. כל גוף אחר שאינו צה"ל יתקפל מול האיום הראשון, או יעצום עין מול השוחד הראשון.

אנחנו נמצאים בצומת גורלי. האם נשמור על השער של עזה סגור בפני מחבלים, או שנפתח אותו במו ידינו ונתחיל לספור לאחור עד לסבב הבא? ההיסטוריה לא תסלח למי שיפקיר שוב את ביטחון ישראל בשם נוחות זמנית או חן בעיני העמים. את מעבר רפיח משאירים בידיים ישראליות. רק כך נבטיח ש"לעולם לא עוד" הוא לא רק סיסמה, אלא מציאות ביטחונית בשטח