בין דוחא לוושינגטון: האם ניצחנו בקרב והפסדנו במערכה על עזה?

לו היו מספרים לכם ב-8 באוקטובר 2023, כשריח העשן עוד עמד באוויר וערימת הגופות רק הלכה ונערמה, ששנתיים לאחר מכן חמאס עדיין יחזיק בנשק ברצועה  הייתם מאמינים? לו היו אומרים לכם שהפטרוניות הגדולות של הטרור, קטר ותורכיה, יהיו אלו שינהלו את שיקום עזה בזמן שישראל נדחקת אל מחוץ לחדר הדיונים – הייתם חושבים שמדובר בהזיה.

אך השבוע, המציאות הזו התדפקה על דלתנו בקול ענות חלושה. ההודעה של סטיב ויטקוף, שליחו של הנשיא טראמפ, על המעבר לשלב ב' של תוכנית השלום האזורית, היא לא פחות מרעידת אדמה מדינית שתפסה את הציבור הישראלי מותש וקהה חושים.

האדריכלים מדברים, ישראל מקשיבה מהמסדרון

המבנה של תוכנית טראמפ נראה על הנייר כמו מלאכת מחשבת של בירוקרטיה בינלאומית: מועצת שלום עליונה, ועדה מבצעת וועדה טכנוקרטית פלסטינית. אך כשצוללים לשמות, התמונה הופכת למדאיגה.

בוועדה המבצעת, לצד האמריקאים והמצרים, יושבים שר החוץ התורכי האקאן פידאן והדיפלומט הקטרי עלי אל-ת'ואדי. כן, אותו אל-ת'ואדי שעמד בחדר הסגלגל בזמן שראש ממשלת ישראל נאלץ להתנצל בפני קטר. השאלה זועקת לשמיים: איך הגענו למצב שבו המדינות שסיפקו לחמאס חמצן כלכלי, מדיני ותקשורתי במשך עשור, הן אלו שיפקחו על הזרמת המיליארדים לשיקום הרצועה?

ועוד לא דיברנו על הדרג המקומי. בראש הוועדה הניהולית של עזה יעמוד עלי שעת', איש הרשות הפלסטינית לשעבר. כל ההבטחות על עזה ללא רשות או שליטה ישראלית ביטחונית מלאה נראות כרגע כמתפוגגות אל מול המכבש של ממשל טראמפ, שרואה בארדואן ובשייח' תמים חברים קרובים שאפשר לסגור איתם דיל.

מודל חיזבאללה מ-2006

בירושלים ובמערכת הביטחון מדברים בצדק על פירוז מלא. בוושינגטון, לעומת זאת, האופטימיות חוגגת ומדברים על הסכמת חמאס לפירוז ועל הקפאת אמל"ח כבד.

אל נטעה: חמאס אינו טיפש. הוא מאמץ כעת את מודל הסבלנות האסטרטגית. בדומה לחיזבאללה אחרי מלחמת לבנון השנייה, חמאס מוכן להוריד ראש, להצניע את המדים ולהסתתר מאחורי הגופים הטכנוקרטיים והמיליארדים הקטריים. הם יציגו פרגמטיות כלפי חוץ, בזמן שמתחת לפני השטח הם יבנו את המפלצת הבאה, בחסות הפיקוח הבינלאומי שאין לישראל וטו עליו.

הגבורה בחזית, המחדל בשולחן

חשוב לומר ביושר: השנתיים האחרונות הביאו הישגים כבירים. חזבאללה הוכרע, משטר אסד קרס, והחטופים שבו הביתה (למעט אחד, שאנו נושאים תפילה יומית לשובו). לוחמינו הגיבורים עשו את הבלתי יאומן.

אך ההיסטוריה מלמדת שמה שנכבש בדם בקרב, עלול להאבד בעט על שולחן הדיונים. כשארה"ב מחליטה להתיישר עם האינטרסים של העולם הערבי, ישראל מוצאת את עצמה בעמדת נחיתות. אבל קשה מאוד זה לא בלתי אפשרי.

מקבלי ההחלטות בירושלים חייבים להתעורר. אי אפשר להשאיר את עתיד ביטחוננו בידי שר חוץ תורכי או שייח' קטרי. אם לא נתעקש על נוכחות פעילה, על זכות וטו ועל פירוז פיזי – ולא רק הצהרתי – של הרצועה, אנו עלולים לגלות ששילמנו מחיר כבד מנשוא רק כדי לחזור לנקודת ההתחלה, עם חמאס בחליפות במקום במדים העם בישראל לא נלחם שנתיים כדי לקבל את קטר כבעלת הבית בעזה. הגיע הזמן שקולנו יישמע לא רק בשדה הקרב, אלא גם בחדרים שבהם מעצבים את עתידנו.