בזמן שהעולם עסוק בכותרות על שינויי הממשל בארה"ב ובמלחמות הגלויות, בפינה הצפון-מזרחית של סוריה מתחוללת בגידה שקטה וצורבת. כוחות ה-SDF (הכוחות הסוריים הדמוקרטיים), בעלי הברית הנאמנים ביותר של המערב במלחמה נגד "המדינה האסלאמית", מוצאים את עצמם שוב לבד במערכה.

בהודעה דרמטית שיצאה מטעם ה-SDF, הוטחה אשמה ישירה בקהילה הבינלאומית: "עקב העמדה הבינלאומית האדישה כלפי דאע"ש וכישלונה של הקהילה הבינלאומית באחריותה, כוחותינו נאלצו לסגת ממחנה אל-חול ולהתפרס מחדש בסביבת ערים בצפון סוריה".

המוסר נכנע לריאל-פוליטיק

התמונה המצטיירת בשטח מדאיגה: בעוד שטורקיה מעניקה גב וסיוע לאבו מוחמד אל-ג'ולאני וכוחותיו, הכורדים נותרים ללא משענת. אותם לוחמים ולוחמות שבלמו את דאע"ש בגופם, מוצאים את עצמם נדחקים לפינה.

השתיקה המהדהדת מצד ממשלו הנכנס של דונלד טראמפ מעוררת תהיות קשות. האם חזרנו לעידן שבו "אמריקה תחילה" פירושו הפקרת בעלי ברית בשטח? הסברה שהאינטרס הכלכלי והרצון לייצב מערכת יחסים עם הכוחות הדומיננטיים בשטח (גם אם הם מפוקפקים כמו ג'ולאני) ניצחו את החובה המוסרית כלפי הכורדים, הופכת ליותר ויותר סבירה.

מחנה אל-חול: הפצצה המתקתקת

הנסיגה ממחנה אל-חול היא לא רק עניין טקטי – היא סכנה עולמית. המחנה הזה, המאכלס אלפי פעילי דאע"ש ובני משפחותיהם, הוגדר לא פעם כ"פצצה מתקתקת". ברגע שה-SDF נאלצים לדלל כוחות שם כדי להגן על עריהם מפני איומים אחרים, השער לחזרת דאע"ש נפתח לרווחה.

הנקודה הישראלית

עבורנו בישראל, מדובר בשיעור חשוב ומר: בעולם של אינטרסים, המוסר הוא לעיתים קרובות רק המלצה. הכורדים, עם שואף חירות שמזכיר במידה רבה את הסיפור היהודי, לומדים שוב בדרך הקשה שהבטחות של המערב יכולות להתנדף ברגע שבו המאזן הכלכלי משתנה.

כאשר המערב עוצם עיניים מול ההתעצמות של גורמים קיצוניים בחסות טורקית, הוא לא רק מפקיר את הכורדים – הוא מפקיר את היציבות של המזרח התיכון כולו.