[ראיין: הרב מרדכי ציון]

ש: מה הרב אומר על חילופי הדברים הקשים בין חבר כנסת חרדי וחבר כנסת דתי-לאומי ביחס לתקציב ההתנחלויות?

ת: איני יודע במה מדובר. מכל מקום, יש לבדוק כל דבר לגופו של עניין על פי אמות מידה של אמת וצדק. אם מגיע כסף להתנחלויות, מגיע. אם לא מגיע, לא מגיע. זה הכלל: לא יותר מאחרים ולא פחות מאחרים.

ש: לא זאת השאלה, אלא על הסגנון החריף בו דיברו ביניהם?

ת: גם בזה איני מכיר את העובדות. אבל ודאי שזו טעות. בעם ישראל, צריך אהבה ואחוה ושלום ורעות, קל וחומר בין נציגי האומה, שהם גם חלון הראוה של האומה.

ש: אבל עובדה שיש טינה בין חרדים לבין דתיים-לאומיים?

ת: לא קובעים את הטוב על פי העובדות. הטוב אינו מה שיש אלא מה שצריך להיות.

ש: אבל כידוע, השנאה הזאת בין החרדים לדתיים-לאומיים לובתה בכנסת האחרונה באופן מחפיר.

ת: על זה אנחנו בוכים. אך אין זו סיבה להמשיך כן בעתיד, חלילה. צריך להסתכל קדימה ולא אחורה. אם נסתכל כל הזמן אחורה, נהפוך חלילה לנציב מלח…

ש: אבל יש באמת חילוקי דעות חריפים שאי אפשר לדלג עליהם?

ת: לא נכון. א. המשותף לכל עם ישראל הוא לאין ערוך יותר גדול מהמפריד. אנו עם אחד. נשמה אחת. ב. קל וחומר שאצל חרדים ודתיים-לאומיים, המשותף יותר גדול לאין ערוך מהמפריד, כי כולנו מסכימים לגבי המטרה, אלא רק מחולקים לגבי הדרכים.

ש: אז למה באמת רבים?

ת: יצר המחלוקת. יש לתקן מכאן ולהבא את סגנון השיחה, כדברי רבנו הרב צבי יהודה במאמרו "אל היסוד" שמופיע פעמיים, בלנתיבות ישראל א ובלנתיבות ישראל ב, שיש להציג דעות באופן ענייני ומנומק ולא באופן המביע "חכמות ועקיצות, זילזולים ועל בונות אישיים מפורשים ומעוקפים".

ש: ובסיכום?

ת: בעם ישראל יש הרבה אהבה בין חרדים לבין דתיים-לאומיים. הם מתפללים באותם בתי כנסת, ולומדים באותם שיעורים. יהי רצון שחברי הכנסת ילמדו מהם, אם כי אין זה קל, אבל אנו סומכים עליהם שרצונם לטוב.