הפוסט האחרון של יאיר לפיד אינו סתם עוד "כתב הגנה", אלא ניסיון נואש – ואולי הכרחי – לפרוץ את תקרת הזכוכית של גוש המרכז-שמאל. כשסקר ה"ימניות" ממקם את יש עתיד בשמאל, לפיד מבין שהקרב האמיתי בבחירות הבאות לא יהיה על לבם של מצביעי "תל אביב", אלא על הקהל הישראלי הרחב שרואה ביהדות ובביטחון ערכי יסוד.
הטקטיקה של לפיד מעניינת: הוא לא מתנצל. במקום זאת, הוא מנסה לנכס מחדש מושגים שלרוב מזוהים עם הימין העמוק; תנ"ך כמקור זכות, התנגדות לנרטיב ה"נכבה" וכלכלת שוק חופשי. האמירה שלו כי "היהדות היא הבסיס לציונות שלנו" היא קריצה ישירה למצביעי "הימין הרך", אלו שמאוכזבים מהליכוד אך חוששים ממפלגה שתיתפס כמי שמוותרת על הזהות היהודית של המדינה.
מנגד, המתקפה שלו על הליכוד חושפת את נקודת התורפה של מפלגת השלטון, אותה הוא חולם להחליף: הפער בין הרטוריקה למציאות. לפיד מזכיר לציבור את ההתנתקות ואת אירועי ה-7 באוקטובר כדי לערער את המונופול של נתניהו על הביטחון. הוא מבקש לומר: "הם מדברים ימין ועושים שמאל, אנחנו מדברים ציונות ומבצעים אותה".
עם זאת, האתגר של לפיד נותר כפול. ראשית, בתוך הגוש שלו הוא מתחרה מול נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, שמגיעים עם "תעודת כשרות" ימנית מולדת. שנית, הציבור הישראלי נוטה לזכור שותפויות פוליטיות יותר מאשר מצעים כתובים. כדי שהמיתוג החדש יחלחל, לפיד יצטרך להוכיח שהציטוטים על לימוד תנ"ך אינם רק "קמפיין בחירות", אלא חלק משינוי עומק ב-DNA של יש עתיד.
אך מעבר למה שלפיד כתב, העיקר נמצא דווקא במה שלא נכתב: גם לפיד בתוך תוכו מבין, שבמפה הפוליטית הנוכחית, מי שלא יצליח "להיגמל" מהתדמית השמאלנית, ימצא את עצמו מחוץ למעגל ההשפעה של הממשלה הבאה.
בהצלחה לימין בהתנערות מתדמית ההשתמטות וההפליה בין דם לדם, שקנו לעצמם ביושר. השתיקה על הסוכנים הקטארים, לא משפרת את התדמית... ציונות ויהדות מתקשרים הרבה יותר טוב למחנה המשרתים, מאשר למחנה ההשתמטות וההפליה בין דם לדם.