היום מציינים 30 שנה לאחד המבצעים המודיעיניים המורכבים, הנועזים והזכורים ביותר בתולדות המאבק בטרור של מדינת ישראל – חיסולו של יחיא עיאש.

ב-5 בינואר 1996, לאחר מרדף ממושך ומורט עצבים, הגיעה לסיומה דרכו של יחיא עיאש – האיש שכונה "המהנדס" וחתום על מותם של למעלה ממאה ישראלים בשרשרת פיגועים שהחרידה את המדינה.

מצייד לניצוד: עלייתו של "המהנדס"

יחיא עיאש, יליד הכפר ראפאת שבשומרון, לא היה טרוריסט מן המניין. כבוגר לימודי הנדסת חשמל באוניברסיטת ביר זית, הוא הביא עמו ידע טכני קטלני ששינה את פני הטרור הפלסטיני בתחילת שנות ה-90. כמי שנמנה עם מקימי גדודי עז א-דין אל-קסאם של חמאס, עיאש הפך במהרה למתכנן הפיגועים הראשי של הארגון.

המומחיות שלו הייתה ייחודית ומחרידה כאחד: הרכבת מטעני חבלה הרסניים מאמצעים מאולתרים ופשוטים לכאורה. כרמי גילון, ראש השב"כ לשעבר, הגדיר אותו כ"בכיר המחבלים שפעלו אי פעם נגד ישראל". מעבר ליכולותיו הטכניות, עיאש ניחן בכושר הישרדות נדיר. הוא החליף מקומות מסתור בתדירות גבוהה, השתמש בתחפושות והצליח לחמוק פעם אחר פעם מכוחות הביטחון שדלקו בעקבותיו.

ידיים מלאות בדם

תחת ידיו של עיאש יצאו לפועל כמה מהפיגועים הקשים והכואבים ביותר שנחרטו בזיכרון הישראלי הקולקטיבי. הוא לא הסתפק רק בתכנון "על הנייר"; לעיתים קרובות הוא הכין את המטענים במו ידיו ואף חיבר אותם לגופם של המחבלים המתאבדים. בין הפיגועים הבולטים שנשאו את טביעת אצבעו:

הפיצוץ באוטובוס בקו 5 בתל אביב.

הפיגוע בעפולה (שבוצע ביום ה-40 לטבח במערת המכפלה).

פיגועי התופת בחדרה ובאוטובוס קו 20 ברמת גן.

ב-1994, כשהאדמה ביהודה ושומרון החלה לבעור תחת רגליו, נמלט עיאש לרצועת עזה. שם, תחת עיניה הפקוחות למחצה של הרשות הפלסטינית – כאשר יאסר ערפאת נמנע מלשתף פעולה עם ישראל בלכידתו – המשיך עיאש לתכנן ולשלח פיגועים. המצב הפך לבלתי נסבל, ובתחילת ינואר 1996 אישר ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, את הפעולה שתביא למותו.

"הטלפון הממולכד": המבצע בבית לאהיא

על פי פרטים שנחשפו לאורך השנים על ידי אנשי שב"כ, החיסול היה שיא של מלאכת מחשבת מודיעינית ומבצעית. לאחר שניסיון התנקשות קודם כשל, הוחלט על דרך פעולה יצירתית.

השב"כ הצליח להחדיר מטען חבלה זעיר, שהכיל כ-72 כדוריות מתכת זעירות, לתוך סוללה של טלפון סלולרי מדגם "מוטורולה אלפא" (דגם נפוץ באותה תקופה). כדי להעביר את המכשיר לידיו של עיאש, נעזרו במשת"פ כמאל חמד – בעל הבית בבית לאהיא שבו התגורר עיאש, שהיה בעברו מודיע של השב"כ. לחמד נאמר כי מטרת המכשיר היא ציתות בלבד, והוא הונחה לנתק את הטלפון הקווי בדירה כדי לאלץ את עיאש להשתמש בסלולרי.

בבוקר ה-5 בינואר, הרגע המכריע הגיע. עיאש קיבל שיחת טלפון מאביו. בחדר המבצעים של השב"כ האזינו בדריכות. ברגע שבו זיהו אנשי המודיעין את קולו של "המהנדס" בוודאות מוחלטת, ניתנה הפקודה. המטען הופעל מרחוק, והפיצוץ הממוקד הרג את עיאש במקום, כשהוא קוטע באחת את קריירת הטרור של המבוקש מספר אחת.

גל פיגועי נקמה רצחניים

הידיעה על חיסולו של עיאש התפשטה כאש בשדה קוצים והביאה לגל של הרמת מורל בציבור הישראלי, שסבל קשות מנחת זרועו. אולם, המחיר היה כבד ומיידי. בחודשים פברואר ומרץ 1996 שטף את ישראל גל פיגועי נקמה רצחניים, בהם נרצחו 59 בני אדם, סדרה של אירועים שזעזעה את המדינה וערערה את תחושת הביטחון.

גם בחלוף 30 שנה, דמותו של עיאש נותרה סמל עבור ארגוני הטרור. הרשות הפלסטינית הנציחה את שמו בקריאת רחובות ברמאללה, וחמאס המשיך לפתח אמצעי לחימה על שמו, כולל רקטת "עיאש 250" ארוכת הטווח, ששוגרה לעבר ישראל במערכות הלחימה האחרונות.

חיסולו של יחיא עיאש נותר, גם היום, אבן דרך בהיסטוריה של הלוחמה בטרור – תזכורת ליכולות המודיעיניות של ישראל, אך גם למעגל הדמים הבלתי נגמר של הסכסוך. עדות ליכולות האלה קיבלנו במבצע הביפרים, בו תקפה ישראל מאות אנשי חיזבאללה באמצעות זימוניות ממולכדות וגרמה לפציעה קשה של עשרות ואפילו למוות ובעיקר גרמה לבילבול וחשש בארגון הטרור, שהכשיר את המבצע להחלשתו.