בפוסט מרגש שפרסמה הסופרת והיוצרת הדסה בן ארי, היא מגוללת רגע של חסד וכאב מתוך מפגש נשים בקיבוץ. במרכז הסיפור עומדת אישה שקטה, שסיפור חייה שזור בדברי הימים של מדינת ישראל בדרך הקשה ביותר: אביה נפל בקרבות מלחמת השחרור, ובמלחמה הנוכחית, "חרבות ברזל", הצטרפה נכדתה למשפחת השכול כשהתאלמנה מבעלה.

במהלך סדנת כתיבה שהעבירה בן ארי, התבקשו המשתתפות לכתוב למה הן מתגעגעות. אותה אישה בחרה במילים מפתיעות: "אני מתגעגעת לרגע שאינני זוכרת". היא תיארה זיכרון שהועבר אליה בסיפורים בלבד; רגע שבו הייתה בת שנתיים ואביה המנוח לקח אותה לבית הכנסת בקיבוץ. באותם ימים, תקנוני הקיבוץ אסרו על הבאת ילדים רכים למבנה התפילה, אך אביה, כך היא מספרת, לא היה איש של מוסכמות וביקש להנחיל לה את המורשת בדרכו שלו.

לדבריה של האישה, ההשקעה של אביה באותו רגע בודד נספגה בנפשה עד כדי כך שבית הכנסת נותר מרכיב מרכזי וחשוב במסכת חייה עד היום. בן ארי מתארת כיצד הרגע הקטן הזה הפך לשיעור על כוחו של הגעגוע ועל היכולת להפוך חוסר לעוצמה פנימית.

בן ארי חתמה את דבריה בקריאה להתפלל על הגעגועים הללו מול אורות החנוכה, כדי שיקומו לתחייה בדרכם שלהם. "יש כאבים שלא עוברים, יש חוסר שלעולם לא יתמלא", כתבה, "אבל ללמוד לחיות עם געגוע זה הדבר הכי מחיה שיש".