שמדברים עם הישראלי הממוצע על "תותחנים", האסוציאציה המיידית היא הלוחמים האמיצים עם הכומתות בצבע טורקיז שמחרפים את נפשם בשדה הקרב. אבל עבור חובבי הכדורגל, הכינוי "התותחנים" (The Gunners) שייך ללוחמים מסוג אחר לגמרי. ארסנל אלו שלא יורים פגזים על האויב, אלא שולחים כדורים מדויקים לרשת של היריבה.

ארסנל, המועדון הלונדוני המפואר שלו מאות אלפי אוהדים מושבעים בכל רחבי הגלובוס (וביניהם כותב שורות אלו), הוא הרבה מעבר לקבוצת כדורגל. זהו מוסד עם היסטוריה עשירה שהחלה אי שם במאה ה-19, והיום, ב-11 בדצמבר, הוא מציין את התאריך בו נערך משחקו הראשון בהיסטוריה, בשנת 1886.

השורשים של המועדון נטועים עמוק בהיסטוריה הצבאית של לונדון. הכל התחיל עוד בשנת 1671, בשכונת ווליץ' בלונדון, שם הוקם מחסן ארטילריה שהפך עם השנים למפעל נשק משגשג בשם "רויאל ארסנל".

ממפעל נשק למגרש הכדורגל

בשנת 1884, קבוצת עובדים מהמפעל החליטה שהגיע הזמן לקצת אקשן ספורטיבי והקימה את קבוצת "ווליץ' יוניון". הניסיון הראשון לא צלח, אך שנתיים לאחר מכן, הם חזרו עם שם חדש: "דיאל סקוור". הצבעים המזוהים כל כך עם הקבוצה – אדום ולבן – נבחרו בטעות. הם נבחרו בזכות סט מדים שהביא עמו פרד בירדסלי, שחקן שהגיע מנוטינגהאם פורסט.

המפעל רויאל ארסנל | צילום: מתוך ויקימדיה

ב-11 בדצמבר 1886 התרחשה ההיסטוריה: ארסנל עלתה למגרש למשחקה הראשון מול "איסטרן וונדררס" ומחצה אותה בתוצאה 0:6. זמן קצר לאחר מכן, השם שונה ל"רויאל ארסנל", והקבוצה החלה לנדוד בין מגרשים בשכונת ווליץ', תוך שהיא גורפת תארים מקומיים כמו גביע קנט וגביע הצדקה של לונדון.

שנת 1891 הייתה נקודת מפנה דרמטית. ארסנל פגשה בגביע האנגלי את דרבי קאונטי המקצוענית, שניסתה לפתות את שחקני ארסנל החובבנים לעבור אליה. בתגובה, הנהלת ארסנל החליטה "לשבור את הכלים" ולהפוך לקבוצה מקצוענית בעצמה. ההחלטה הזו עוררה זעם רב בלונדון מחשש לפגיעה ברוח הספורט ובקבוצות האחרות, והובילה לחרם מצד התאחדות הכדורגל המקומית.

המעבר לצפון לונדון והיריבות הנצחית של ארסנל

אחרי שנתיים קשות של בידוד, ארסנל קיבלה את כרטיס הכניסה הנחשק לפוטבול ליג – מערך הליגות המקצועניות של אנגליה – והפכה לקבוצה הראשונה מדרום לונדון שעושה זאת. אחרי 11 שנים בליגה השנייה, הגיע המאמן הארי ברדשו, ויחד עם החלוץ טומי ברירקליף, העלה את הקבוצה לראשונה לליגה הבכירה ב-1904.

למרות ההצלחה המקצועית, המועדון נקלע לקשיים כלכליים בשל ריחוקו ממרכז העניינים. את המצב הציל איש העסקים הנרי נוריס, שקנה את הקבוצה והוביל מהלך נועז: מעבר לשכונת הייבורי בצפון העיר והקמת אצטדיון חדש.

חיילים בריטים במלחמת העולם הראשונה | צילום: Imperial War Museums

אבל הדרמה האמיתית התרחשה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב-1919 הוחלט להרחיב את הליגה הראשונה מ-20 ל-22 קבוצות. בעוד המקום הראשון הנוסף הלך לצ'לסי, על המקום השני ניטש קרב פוליטי עז. נוריס טען שמגיע לארסנל לעלות בזכות "שירותה לכדורגל, למרות שסיימה רק במקום החמישי בליגה השנייה. ההחלטה עברה ברוב קולות על חשבונה של טוטנהאם הוטספר. ההחלטה הציתה את היריבות המרה וההיסטורית בין שני המועדונים שנמשכת עד היום. מאז, אגב, ארסנל לא ירדה ליגה מעולם – שיא אנגלי בפני עצמו.

העליות והמורדות בארסנל

ההיסטוריה של ארסנל רצופה עליות ומורדות, אבל שני מאמנים עיצבו את דמותה יותר מכל. הראשון היה הרברט צ'פמן, שהגיע ב-1925 ושינה את הכדורגל האנגלי: הוא הכניס שיטות אימון חדשניות, מספור על חולצות השחקנים, ואפילו גרם לשינוי שם תחנת הרכבת הסמוכה ל"תחנת ארסנל". תחתיו זכתה הקבוצה באליפות הראשונה ובגביעים רבים.

הרברט צ'פמן | צילום: מתוך ויקימדיה

צ’פמן נפטר מדלקת ריאות בינואר 1934. בארונו גביע אחד, שתי אליפויות וארבעה מגני הקהילה. אחרי מותו של צ’פמן הקבוצה המשיכה לתקוע יתד בצמרת הגבוהה. עד 1954 ארסנל זכתה בעוד חמש אליפויות, וסיימה רק פעם אחת מחוץ לשישייה הראשונה.

מ-1953 נכנסה הקבוצה לבצורת של 17 שנה בלי תואר. התותחנים הדרדרו למרכז הטבלה. ב-1966 מונה במפתיע למאמן הקבוצה ברט ימיי שהיה הפיזיותרפיסט בארסנל. הוא קידם שחקנים מהנוער, והצליח להביא אותה לשני גמרי גביע בהם הפסידה. בעונת 1969/70 קטעה ארסנל את רצף 17 השנים ללא תואר. היא זכתה בתואר האירופי הראשון שלה, גביע ערי הירידים.

דור הזהב של תיירי הנרי וארסן ונגר

מ-1989 נפתח דור זהב של המועדון. ארסנל זכו בשני דאבלים נוספים עם חמש אליפויות, וחמישה גביעים עד 2004. המאמן המשמעותי באותה תקופה היה  ארסן ונגר הצרפתי, שהגיע ב-1996 ונשאר ל-22 שנים בלתי נשכחות. תחת שרביטו, ועם כוכבים כמו תיירי הנרי האגדי, ארסנל שיחקה כדורגל שהוגדר כ"אמנות". השיא הגיע בעונת "הבלתי מנוצחים" (2003/04), אז זכתה הקבוצה באליפות מבלי להפסיד ולו משחק אחד – הישג שאף קבוצה לא שחזרה מאז.

ארסן ונגר | צילום: שאטרסטוק

בשנת 2006 נפרדה ארסנל מאצטדיון הייבורי המיתולוגי. היא עברה לאצטדיון האמירויות החדיש שמשמש אותה עד היום. מאז אותה אליפות ב-2004, הקבוצה ידעה שנים של בצורת בליגה. למרות הצלחות בגביע והגעה קבועה לליגת האלופות (כולל גמר דרמטי מול ברצלונה ב-2006).

אבל בשנים האחרונות, הרוח חוזרת למפרשים. העונה, התותחנים שוב נראים כמו המכונה המשומנת של פעם. הם מובילים את הטבלה באנגליה ומושלמים בליגת האלופות. האוהדים, שואלים את עצמם בזהירות: האם העונה זה סוף סוף יקרה, והתותחנים יחזרו לירות את המטחים הכבדים באמת?