יש לך בעיות עם המתבגר? רק אל תחיה בסרט

לפני שנים יצא לי לחנך בירושלים בבית ספר מעורב: דתיים חילונים, בנים בנות. כחלק מהיותי מוביל קבוצת גמרא, היו לי תלמידים בכיתה שבאו מבתים מעורבים כאשר האבא היה חילוני ולא ניהל אורח חיים דתי.

למותר לציין שכל המשפחות הללו היו איכותיות והילדים שלהם היו מקסימים ומתוקים. באמת. רק למרות האופי הנוח והאיכות, היו פעמים שאי אפשר היה לגשר על הדיסוננס המובנה בין אורח החיים החילוני לבין השאיפות והמטרות והיעדים של ההורים שרצו להנחיל לבניהם:

פעם אחת ניגש אליי אבא של אחד מהתלמידים שבמילים עדינות לא ממש אהב ללמוד גמרא: הוא היה עושה כל דבר בכדי לא להישאר אצלי בשיעור ואני מבחינתי מאז ומעולם דגלתי בגישת ה'נער חביב, אל תעשה לי טובה. באמת. אני מלמד בשמחה. לא מתאים לך? תפדאל. הדלת פתוחה. אתה מוזמן לקום וללכת'.

וככה בכל שיעור היה לנו את הטקס הקבוע שלנו: אני הייתי נכנס ואז מסתכל עליו ואז מכריז שמי שלא רוצה לא חייב להישאר בשיעור גמרא והוא היה מחייך לוקח את הרגליים שלו ויוצא החוצה.

הנחלת לו את אהבת הגמרא?

באיזה שהוא שלב התקשרתי להורים שלו ואמרתי להם שלדעתי סתם חבל על הזמן: הילד לא רוצה ללמוד גמרא. שילמד משהו אחר כי גמרא הוא לא לומד.

ואז פעם אחת אבא שלו, שהיה רופא באחד מבתי החולים של ירושלים, ניגש אליי בגן סאקר ללא כיפה לראשו ואמר לי: "תשמע חביבי, אני בוגר החינוך הדתי. הגמרא מאוד חשובה לי! אני ממש מבקש ממך שתנחיל לו את אהבת הגמרא כמו שהנחילו לי. אני אמנם בלי כיפה, אבל אני משוגע על גמרא ולא עובר שבוע מבלי שאלמד אותה".

שאלתי אותו: "תגיד לי, כמה פעמים ביום יוצא לך ללמוד עם הילד שלך גמרא?".

הוא הסתכל עליי נבוך ואמר לי: "האמת שלא יוצא לי".

המשכתי: "ובשבוע? כמה פעמים יוצא לך ללמוד איתו גמרא בשבוע?".

הוא המשיך להיות נבוך ואמר לי: "לא יוצא…".

ניסיתי שוב: "חודש? יוצא לך ללמוד איתו גמרא פעם בחודש?".

"לא" ענה לי והמשיך: "אבל נדמה לי שאני מבין לאן אתה חותר".

"תקשיב" אמרתי לו: "זה אחלה, באמת, בלי ציניות, שיש בך את אהבת הגמרא. אבל אם לא תנחיל לו אותה בעצמך. אם לא תראה לו שאתה אוהב אותה. אם לא תשמש דוגמא אישית, כלום לא באמת יעזור כאן. הילד שלך לא יבין ויחווה את לימוד הגמרא כשהוא רואה עד כמה לאבא שלו לא באמת חשוב ללמוד איתו גמרא".

בלי דוגמה מאבא, הילד לא יתחבר

ולמה אני כותב את כל זה כי אני מקבל המון שיחות מהורים מתוסכלים בנוגע להתמודדות שלהם עם המתבגרים שלהם במגוון סיטואציות יומיומיות:

אתמול התקשר אבא ואמר לי שהילד שלו כל הזמן מאחר לתפילה ולא רק זה אלא שהוא בקושי מוכן להתפלל ולהיכנס פנימה וגם שהוא נכנס פנימה הוא לא מפסיק לדבר.

שאלתי אותו אם יוצא לו בעצמו לדבר בתפילה והוא ענה לי ש:"כן, אבל אני כבר אדם מבוגר. אני לא נער מתבגר שבונה את עצמו. אני יודע מה טוב ומה לא טוב. אני כבר הייתי בישיבה ואותי כבר חינכו. לא מקובל עליי שאני משלם אלפי שקלים בחודש בשביל לשלוח את הילד שלי לישיבת עלית ואז בסוף הוא מגיע לבית ואפילו לא מבין למה הוא צריך לפתוח סידור.

מה לעזאזל הצוות החינוכי עושה איתו?".

עניתי לאותו הורה שהצוות החינוכי יכול לחפור לילד שלו 24/7 על חשיבות התפילה אבל כל עוד הילד יראה איך שאבא שלו, יוצא החוצה בזמן הדרשה של הרב ולא מפסיק לחפור לחברים שלו על פוליטיקה ספורט ומה לא…אין מצב שהוא באמת יתחבר לתפילה.

מה לעשות, אבל גם במקרה של התפילה כמו בשאר המקרים המשפט של הפילוסוף והרופא זוכה פרס נובל אלברט שוויצר תקף ומדויק:  "דוגמא אישית היא לא מקור ההשפעה העיקרי על אחרים – היא המקור הבלעדי."

נכון, אנחנו לא אוהבים לחשוב על זה ורק מהמחשבה על הכוח וההשפעה שיש להתנהגות שלנו על עיצוב נשמתם של הילדים שלנו אנחנו חוטפים חום.

אבל לפעמים, המורכבות והאתגר עם הילדים שלנו הוא הרבה פשוט ובעיקר קשור אלינו. נרצה – נשנה את ההתנהגות שלנו ונשפיע עליהם בהתאם. לא נרצה ונגלה שזה בעצם לא כזה חשוב לנו – נמשיך בהתנהגות שלנו כרגיל.

רק לא לחיות בסרט ולהמשיך לבלבל את המוח על כמה שהיינו רוצים שהם יתנהגו בצורה מסוימת.

כי מי שבאמת רוצה לקום בבוקר…פשוט קם בבוקר.

ומי שרוצה לדבר על כמה שהוא רוצה לקום בבוקר… ממשיך לישון ולאכול ת'ראש.

==

אבינועם הרש, מחנך ומעביר שיחות להורים ונוער. מגיש פינת החינוך ב'כאן מורשת.