עם השבתם של כל חללי צה"ל החטופים השבוע בעקבות שחרורו של הדר גולדין הי"ד, ברבנות הראשית מסכמים את משימת צוות החליטה לטיפול בחללים החטופים. באגרת שפרסם הערב (שלישי) הרב הראשי לצה"ל, תא"ל אייל קרים, הוא תיאר את פועלה הייחודי של הרבנות הצבאית בנושא והציג פרטים חדשים על הנעשה בשנתיים האחרונות.

האגרת המלאה:

בשבועות האחרונים שמחנו שמחה גדולה על חזרת אחינו החטופים משבי ארגוני הטרור האכזריים ברצועת עזה. בצד השמחה, ליווינו בכאב וביגון את החטופים החללים, שאותם זכינו להביא לקבורה באדמת הקודש. בעת כתיבת שורות אלה, נותרו 4 חללים נוספים שטרם הובאו לקבורה וביניהם גם עובד זר. חובתנו הערכית, הצבאית, הדתית והמוסרית – לעשות כל שביכולתנו כדי להביא את כולם, עד האחרון שבהם, לקבר ישראל.

העיסוק בנושא כאוב זה, של החללים החטופים בידי האויב, ליווה את הרבנות הצבאית לכל אורכה של המלחמה, החל מיומה הראשון. במהלך מלחמת חרבות ברזל, נחלטו בצח"ם – צוות חליטה מיוחד של הרבנות הצבאית – 21 חללים. 18 מהם חללים חטופים בידי האויב, ועוד 3 מקרים מורכבים של חללים שנעלמו עקבותיהם בשטח הארץ. עם החזרת גופתו של ליאור רודאיף הי"ד בליל השבת האחרונה, פרשת וירא, הושלמה משימת הצח"ם של "חרבות ברזל". אתמול, עם השבת גופתו של סגן הדר גולדין הי"ד, הושלמה גם משימת הצח"ם של מבצע "צוק איתן", והמעגל נסגר.

בשבת הקרובה, פרשת חיי שרה, ימלאו 31 שנים להסתלקותו של מייסד הרבנות הצבאית, האלוף הרב שלמה גורן זצ"ל. הרב גורן הניח את היסודות לפעילותה של הרבנות הצבאית בתחומים רבים, ובין היתר במשימת הקודש הזו של התרת העגונות, וקביעת מותם של אלה שיצאו לקרב ולא נודע מה עלה בגורלם. לאחר מלחמת ששת הימים חוקקה הכנסת את "חוק רישום פטירות חיילים במלחמה", אשר מסמיך את הרב הראשי לצה"ל – באישור מיוחד בזמן מלחמה מטעם שר הביטחון והרמטכ"ל – לקבוע את מותו של חייל שיצא לקרב, אם היו בידו ראיות מספיקות לכך שהחייל אינו בין החיים.

הכרך השלישי בשו"ת "משיב מלחמה" הוקדש כולו לתשובותיו של הרב גורן בהלכות עגונות, ובתוך דבריו (במאמרו על היתר עגונות הצוללת "דקר") הסביר: "ברציפות הדורות התפתח הנושא הזה של התרת עגונות … ונתרבו הדעות והשיטות לקולא ולחומרא. דור דור ופוסקיו, דור דור ובעיותיו הספציפיות בהלכה, ואם יש את נפשנו לדעת וללמוד את מאורעות הדור ומצבם של היהודים בעולם, עלינו לפתוח את ספרי השאלות והתשובות, המהווים אספקלריה של החיים היהודיים בכל זמן ותקופה, ובכל מדינה ואתר".

אכן, לא פעם סיפורן של העגונות מספר את סיפור המערכה כולה. כך, למשל, גדולי ישראל שהתירו את עגונות השואה באירופה, היו למעשה כמעט הראשונים לתעד, לחקור ולהבין את סיפורם של הנספים ואת סיפורם של הניצולים. על דרך זו, תשובותיהם של הרב הרצוג והרב גורן להתרת עגונות מלחמת הקוממיות, משקפות היטב את מהלכי המלחמה ואת מאורעותיה. דומה, שגם את סיפורה של מלחמת חרבות ברזל ניתן לספר במידה רבה דרך משימת הקודש שהוטלה עלינו: לדון ולהכריע בתיקים של לוחמים ומפקדים שיצאו לקרב ולא נודע מה עלה בגורלם.

במוצאי שבת שמחת תורה, כאשר החלו להתקבל הנתונים הקשים על המספר העצום של החטופים והנעדרים, הנחיתי את ראש ענף ההלכה ליצור קשר מיידי עם ראש הענף לאיתור נעדרים באכ"א, ולבקש פגישה דחופה. רע"ן הלכה עודכן שהתמונה עדיין מעורפלת, ויחלפו מספר ימים עד שניתן יהיה להתחיל להבין מי הם הלוחמים החסרים, והאם יש מספיק מידע כדי לקבוע מה עלה בגורלם.

ואכן, בחלוף ארבעה ימים מפרוץ המלחמה, כבר נקבע דיון ראשון – בהרכב מצומצם מאוד ותוך חשיפה למידע מסווג – שביקש לקבוע את גורלו של אחד מן החיילים שיצאו לקרב. דיון זה היה הראשון בסידרה של עשרות רבות של דיונים שהתקיימו לאורך המלחמה בימים ובלילות, ובהם נדרשנו יחד עם נציגים בכירים מטעם "צוותי החליטה" של הרבנות הצבאית, לקבוע האם אכן יש בידינו ראיות מספיקות לקביעת מותו של חלל צה"ל.

הראיות ששימשו לקביעה זו היו ראיות מגוונות. לעיתים, אותר ממצא רפואי בזירת ההיתקלות, שבמחקר מעמיק במכון הלאומי לרפואה משפטית, ניתן לקבוע כי הוא חלק מ"איבר שהנשמה תלויה בו", ואם ניתן לשייך אותו בבדיקת דנ"א לנעדר, הרי שניתן להגיע למסקנה רפואית שהוא אינו בין החיים.

במצבים אחרים, התקבלו תיעודים של הקרבות שהתחוללו על גבול רצועת עזה, או של מעשי זוועה שהתבצעו בתוך שטח הרצועה, ועל פיהם ניתן היה לקבוע שאדם אינו בין החיים. תיעודים אלה נחקרו ונבדקו באופן מעמיק על ידי מיטב המומחים בכל זרועות הביטחון, הן כדי לקבוע שמדובר על תיעודים מקוריים ואותנטיים, והן כדי להחליט האם האדם הנראה בתיעוד מזוהה בזיהוי ודאי וכי ניתן לקבוע שהוא אינו בין החיים. קביעת מותם של חטופים בדרך זו היתה חדשה, אך הרבנות הצבאית פסקה – בגיבוי מלא של גדולי הדור – שמדובר על דרך בעלת תוקף הלכתי מלא.

בחלק מן המקרים התקבל מידע מודיעיני מסווג, שמכוחו ניתן היה לקבוע בוודאות את מותו של חטוף שנמצא ברצועת עזה, ונושא זה הוא מן הדברים שהשתיקה יפה להם.

הצד השווה לכל סוגי הראיות הוא, שכולן עומדות באופן מלא בגדרי ההלכה. בסימן י"ז בשולחן ערוך אבן העזר, נקבעו כללים ואמות מידה לקביעת מותו של אדם נשוי ולהתרת אשה עגונה. לאורך כל הדיונים שקיימנו עם בכירי המומחים מתחומי הרפואה המשפטית, החקירה הפלילית והניתוח המודיעיני – ההלכה היא זו שעמדה נר לרגלנו, וכל החלטה ומסקנה נדרשה לעמוד באופן מלא בגדרי ההלכה.

פשוט וברור, שגם כאשר מדובר על חייל או חיילת שאינם נשואים – נדרשת החלטה ברורה מה עלה בגורלם. אף שבנושא זה אמות המידה ההלכתיות שונות, בפועל לא שינינו כמלוא נימה מחרדת הקודש, ומ ן הדייקנות והדקדקנות בקביעת מותם. רק כאשר התברר למעלה מכל ספק, ועל סמך ממצאים ותיעודים ברורים וחד משמעיים שפלוני או אלמונית אינם בין החיים, נחתם "טופס החליטה", וההודעה נמסרה לבני המשפחה, כדי שיוכלו להתאבל ולשבת שבעה.

מחלקת הנפגעים של צה"ל מפעילה את מערך מודיעי הנפגעים מדן ועד אילת, אשר נדרשים למשימה הקשה מנשוא: לבשר למשפחת החלל את הבשורה המרה על נפילתו. הרגישות הרבה בקביעת מותו של חלל חטוף, הובילה לכך שכבר מראשית המלחמה הוחלט שהרב הראשי לצה"ל או נציג בכיר מטעם הרבנות הצבאית יהיה חלק מן הצוות המוסר את ההודעה למשפחה. במרבית המקרים עשה זאת ראש ענף ה הלכה, אך היו גם מצבים, שבהם נדרשה מסירה של מספר הודעות במקביל, ועל כן יצאנו אל המשימה גם עם ראש מחלקת הרבנות או עם ראש מערך החליטה.

לנציגי הרבנות הצבאית בצוות המוסר את הבשורה המרה למשפחה היו שני תפקידים. תפקיד אחד הוא להשיב על שאלות הלכתיות ייחודיות המתעוררות במצבים כאלה: מהם סדרי האבלות כאשר הגופה נחטפה? האם חייבים לשבת שבעה? האם מקיימים טקס פרידה גם אם אין הלוויה? וכן הלאה. ראש ענף הלכה ערך תקציר הלכתי שנמסר לכל משפחה, ובו עיקרי הדגשים לאבלות במצב מורכב זה.

תפקיד שני, ומשמעותי אף יותר, הוא לייצר את הוודאות והחד-משמעיות בהודעה למשפחה. כאשר חלל נפל וגופתו זוהתה, יכולה המשפחה לראות אותו ולהיפרד ממנו. גם כאשר לצערנו מצב הגופה קשה ומורכב, ישנם אמצעי זיהוי ברורים וחד משמעיים, ומצידה של המשפחה – דבר מותו של החלל הוא עובדה מצערת אך מוגמרת. באותם מצבים שבהם קבענו את מותו של חלל חטוף, הספק מנקר בליבה של המשפחה: האם אתם משוכנעים? כיצד אתם יודעים? האם ייתכן שנפלה כאן טעות? כאמור, נציגי הרבנות הצבאית נדרשים למצוא את המיל ים הנכונות שיבהירו למשפחה כי ההכרזה על מותו של חייל מתבצעת רק אם אכן ישנה ודאות מוחלטת וחד משמעית.

הרבנות הצבאית עסקה במשימת הקודש של קביעת מותם של החללים החטופים משלביה הראשונים של המלחמה. נדרשנו להבין את גודל השעה, ומתוך אחריות ציבורית עמוקה ניגשנו ברגישות ובחרדת קודש למשימה, המחייבת רמה מקסימלית של דייקנות הלכתית ומעשית כאחת.

מדינת ישראל הציבה את השבת החטופים כאחד מיעדיה הראשיים של המלחמה. מערכות צבאיות ואזרחיות רחבות עסקו יומם ולילה בנושא החטופים, ועל כן להחלטה הברורה בדבר מעמדם, ולקביעת מותם כאשר נמצאו לכך ראיות מספיקות, היתה חשיבות לאומית ואסטרטגית. הדרגים הבכירים ביותר במדינת ישראל היו עסוקים לכל אורך המלחמה בקבלת תמונת מצב מדוייקת ככל שניתן על החטופים בידי ארגוני הטרור, ועל כן קביעה מוחלטת של מותו של חטוף הינה קביעה בעלת משמעות רבה מאוד.

חשוב להדגיש, שסמכותו החוקית של הרב הראשי לצה"ל לקביעת מותם של חטופים מוגבלת לחיילי צה"ל בלבד. כבר בימיה הראשונים של המלחמה התעוררה השאלה מיהו הגורם המוסמך על פי חוק לקבוע את מותם של אזרחים שנחטפו. בתום דיונים שנמשכו כחודשיים, סוכם שהסמכות תינתן בידיה של ד"ר הגר מזרחי, ראש חטיבת הרפואה במשרד הבריאות, כאשר לצידה צוות של רופאים בכירים. עוד סוכם, שד"ר מזרחי תציג כל אחד מן התיקים בפני הראשון לציון והרב הראשי לישראל, הרב יצחק יוסף שליט"א, והוא יתן את הסכמתו לקביעת מותו של האזרח\ית שנפל\ה בשבי.

הרב יצחק יוסף מינה בית דין מיוחד לעניין זה שכלל בין היתר את סא"ל במילואים הרב יעקב רוז'ה שליט"א, אך בהתאם לבקשת כלל הגורמים הנוגעים בדבר – בכל הדיונים נטלנו חלק, אני או ראש ענף ההלכה. הידע והמיומנות שצברנו בתחום זה היו לעזר רב בבית דינו של הראשון לציון.

בהמשך, הרבנות הצבאית היתה שותפה בהתוויית מדיניות ההודעה למשפחות האזרחים שיקיריהן נהרגו בשבי האויב, וגם כאן סללה הרבנות הצבאית את הדרך בהתאם לניסיון המצטבר בהדרכה נכונה של המשפחה, וביצירת הוודאות כי הקביעה בדבר מותו של בן המשפחה הינה ודאית וחד משמעית.

לאורך חודשי המלחמה הארוכים, והודות למאמצים מודיעיניים ומבצעיים מיוחדים במינם, הובאו חלק מן החללים החטופים לקבורה. היו גם חללים חטופים שהושבו בעסקה הקודמת, במהלך חורף תשפ"ה. עם גיבוש העסקה הנוכחית,
נערכנו שוב לקליטת החללים החטופים, ברגישות ובחרדת קודש. את פעילות הרבנות במשימה זו, תיאם סא"ל אבירן דמרי ראש ענף אג"מ והכשרות, אשר נכח בחפ"ק האלוף בימות החול ובשבתות.

ההיערכות היתה בראש ובראשונה היערכות מבצעית: קליטת החללים יחד עם כוח של יחידה מובחרת מידי הצלב האדום, והסעתם באופן המכובד ביותר למכון הלאומי לרפואה משפטית. באחת מפעימות החזרת החללים נדרשנו לזהותם סמוך לגבול, וכוחות הרבנות הצבאית מענף הזיהוי והקבורה, מיחידה 6017 של חיל הרפואה, מיחידת הסריקה המטכלי"ת ומענף אג"ם והכשרות, ביחד עם יחידת הזיהוי של משטרת ישראל, פעלו במקצועיות ובמסירות, וזיהו את החללים על גבול רצועת עזה תוך זמן קצר, במתחם שהוקם לצורך זה על ידי אל"מ במיל ואים אורי הורביץ.

לנוכח הניסיון המצטבר בחודשי המלחמה, גיבשנו במהלך ימי חול המועד סוכות תשפ"ו, יחד עם הדרגים הבכירים באכ"א וביחידת דובר צה"ל, את הדרך הנכונה לקיום "מעמד קבלת החללים", אשר מלווה בהצדעה ובהקראת פרק תהילים. בהקשר הזה, נדרשנו גם להבחין בין מעמד החזרה שמתקיים בשבת או בחג ובין מעמד החזרה שמתקיים ביום חול, ולפעול ברגישות רבה תוך שמירה על קדושת השבת והמועד.

ואמנם, זכות גדולה נפלה בחלקי לעמוד יחד עם רב פיקוד הדרום, ראש ענף הזיהוי והקבורה, ראש ענף ההלכה ורב אוגדת עזה, כמעט לילה אחרי לילה בנקודות שונות ברצועת עזה, לקבל את ארונות החללים יחד עם הכוח המבצעי, לעטוף אותם בדגל הלאום ולומר פרק תהילים לזכרם. המעמדים הייחודיים הללו, שהתקיימו בגיזרת הלחימה ותוך שמירה על מתח מבצעי, הגשימו באופן העמוק ביותר את סגירת המעגל.

עם הגעת החללים למכון לרפואה משפטית, הצטרפו נציגי ענף הזיהוי והקבורה ויחידת הזיהוי הרפואי במילואים (יחידה 6017) למלאכת הזיהוי, וכאשר התברר שהחטוף שהושב הינו חלל צה"ל, הוא הועבר ל"מרכז הצבי" במחנה שורה. פעם נוספת נדרשו "צוותי החליטה" לאשר את תיק החלל, אבל הפעם לא את קביעת מותו, אלא את מהלך הזיהוי, שהתבצע כהלכה.

ואז, בני המשפחות היקרים הגיעו במעמד מרגש מאין כמותו למחנה שורה לטקס פרידה, ומשם יצא מסע ההלוייה, למנוחת עולמים באדמת ארץ הקודש. גם כאן, נדרשנו להשיב על שאלות הלכתיות ייחודיות הנוגעות לסדרי ההלוויה, הקבורה והאבלות. ראש ענף ההלכה ערך מסמך קצר ובו עיקרי הלכות אבלות על החללים החוזרים מן השבי, כמובן תוך התייחסות למצבים השונים: חללים שידענו שאינם בין החיים וחללים שהדבר לא היה ידוע לנו; חללים שכבר ישבו עליהם "שבעה" וחללים שטרם ישבו עליהם "שבעה" וכן הלאה. בשיתוף פעולה הדוק עם מערך קציני השבויים והנעדרים באכ"א, נמסר המידע לכל משפחה, תוך הסברה וליווי אישי של כל משפחה ומשפחה בהתאם לרצונה ולשאלות הייחודיות ששאלה.

וכך, עם השלמת הזיהוי, ההלוויה, הקבורה ומנהגי האבלות, המעגל נסגר. פגשנו את המשפחות בימים הנוראים של הספק ושל חוסר הוודאות; פגשנו אותן בימי היגון והצער, כאשר מסרנו את הבשורה הקשה מכל על כך שיקירן אינו בין החיים, ובזה הענקנו להן קורטוב של וודאות בתוך מציאות קשה מנשוא; והנה אנחנו פוגשים אותן שוב, עם חזרתו לקבורה באדמת ארץ קודשנו.

גדולי ישראל בכל הדורות ראו את התרת העגונות כמשימה הלכתי ת ראשונה במעלה. ידועה ומפורסמת הקביעה המוזכרת בספר השאלות והתשובות של רבי יואל סירקיש – בעל "בית חדש" (שו"ת הב"ח סימן ס"ד, התשובה נכתבה על ידי תלמידו, רבי מנחם מנדל מפינצ'וב): "והנה חס ושלום אל תחשבו לי לגאוה שהכנסתי ראשי בדברים אלו, תאמינו לי ונקלותי עוד מזה להתיר בחינה קטנה שבבחינת העגונה, אשר על זה אמר שלמה "ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם". וכל מי שמתיר עגונה אחת בזמן כאלו בנה אחת מחרבות ירושלים העליונה".

ברוח דברים אלה, מספר רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון (המהרש"ם, מגדולי פוסקי גליציה לפני כ130- שנה), שכתב פסק הלכה להתרת עגונה בעיצומו של יום תשעה באב. אף שתשעה באב אסור בלימוד תורה המשמח את הלב, הרי שהתרת עגונה מותרת גם בעיצומו של יום האבלות על חורבן הבית. כבר לפני מאות שנים כתב רבי יעקב ריישר בשו"ת שבות יעקב בעניין התרת עגונות "ואל יתעצלו בדבר, כמו שאין להתעצל בפקוח נפש".

כפי שצויין בפתח הדברים, האלוף הרב שלמה גורן זצ"ל ייסד את תחום העיסוק הרגיש והמקודש הזה ברבנות הצבאית. כך חתם הרב גורן את הקדמתו לקובץ תשובותיו בעניין התרת עגונות: "ובכניסתי לבית המדרש הגדול של היתר עגונות, שעליו נאמר כל המתיר עגונה אחת כאילו בונה חורבה אחת מחורבות ירושלים, בימי התנערותה של בירת קדשנו מעפרם של אויבים, אני תפילה שלא אכשל בדבר הלכה וה' יאיר עינינו באור תורתו וישעו".

עשרות שנים חלפו, ומדינת ישראל נדרשה שוב לקום ולהתנער "מעפרם של אויבים". כתלמידיו של הרב גורן, אף אנו נושאים עינינו לשמיים, שבזכות חסד של אמת עם הנופלים הקדושים ועם בני משפחותיהם שהיו כה צמאים לוודאות בדבר גורל יקיריהם, תתקיים גם בנו תפילתו של הרב גורן שלא ניכשל בדבר הלכה בתחום כה חשוב ומשמעותי למדינת ישראל, לעם ישראל ולכל אחת ואחת מן המשפחות השכולות, וה' יאיר עינינו באור תורתו וישעו".