אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

אורי פינק: "הדתיים הם קהל מעולה של קומיקס"

שי צ'רקה מארח את אורי פינק בפרויקט האושפיזין של 'בשבע'. לא מעט משותף יש בין הקומיקסאי המתון מרמת השרון לעמיתו המתנחל מצופים, כולל הקשר לשר אורי אורבך ז"ל ותחביב הילדות לצייר גם באמצע השיעור

אורי פינק: "הדתיים הם קהל מעולה של קומיקס"
  "הדתיים הם קהל מעולה של קומיקס". שי צ'רקה (משמאל) ואורי פינק (צילום: מאיר ברכיה)

(מתוך פרויקט האושפיזין שיתפרסם בגיליון החג של העיתון 'בשבע')

את המאייר אורי פינק אני אוסף מביתו ברמת השרון, ואנחנו יוצאים לכיוון היישוב צופים שבשומרון, שם מחכה המארח שלנו – המאייר שי צ'רקה.

לאחר נסיעה קצרה שבמהלכה פינק מסביר לי על הז'אנרים השונים של קומיקס ברחבי העולם, כל אחד מאיתנו אומר מי גיבורי העל האהובים עליו ואני מספר לו על היסטוריית הקומיקס של העיתון 'בשבע', אנחנו מגיעים לבית משפחת צ'רקה בפינת אחד הרחובות של היישוב השקט.

גבולות שמשביחים את היצירה

"אני תמיד אוהב לבוא לפה", אומר פינק למארח. אני מציין שזה אמנם שומרון, אבל בהחלט "שומרון לייט". פינק מסכים: "לא היה מחסום, אז זה בסדר". "אם הייתי גר עמוק פנימה, זה היה בעייתי?" שואל צ'רקה, כמי שנהנה להעיר את השד. "תלוי בתקופה, תלוי בעונה", עונה פינק, ולוקח את השיחה היישר לעמקי הפולמוס: "אני לא אוהב לנסוע בתוך כפרים ערביים. יש פה עיוות של הציונות".

האמת היא שקצת קשה לעקוב אחרי שטף הדברים של שני האמנים האלה, אבל אפשר לסכם את זה כך: מנסיעה בתוך כפרים השיחה מגיעה לשאלה מה התחיל את האינתיפאדה, משם ממשיכה לשאלה מה בא קודם הביצה או התרנגולת, ומשם איכשהו מגיעים השניים לפולמוס בריאת העולם מול תיאוריית המפץ הגדול. חיים בקומיקס, לך תבין.

בתחום הפוליטי וגם בנושאי דת ואמונה לא נגיע לעמק השווה, אז אנחנו צוללים אל תחום העיסוק המשותף של השניים – איור, קומיקס וקריקטורות. צ'רקה ופינק נזכרים שהם נפגשו קודם כול על הנייר בין דפי העיתון 'אותיות', ורק לאחר זמן מה נפגשו בפועל. מאז הם שומרים על קשר אמנותי וחברי.

ברגע של גילוי נאות, אני מספר לשני המאיירים המיתולוגיים שגדלתי על היצירות שלהם, אבל גם נזכר ומציין שהתוצרים של פינק לא התאימו ברובם לילד הדתי, וידעתי שזה "מחוץ לתחום".

"אני קובע את הגבולות שלי לפי קהל היעד שאני מצייר אליו", מסביר פינק ומבהיר שמבחינתו אין גבולות וש"אפשר לעשות קומיקס על הכול". עם זאת, פינק מרגיש שדווקא היום, במציאות שבה הרבה מאוד גבולות נפרצים, הוא מוצא את עצמו הרבה יותר מרוסן מבחינת התכנים. "בשנות ה‑90 הייתה תקופה של פורקן עול מוחלט. הנוער של היום כבר לא מקבל את זה, למרות שהוא חשוף להכול בטלפון, ואולי בגלל זה אני מרגיש פחות נוח כשאני מדבר על זה (הכוונה לתכנים בוטים, י"ק)".

ואיך מתמודד המאייר הדתי עם חוסר הגבולות הקיים בתחום האיורים? "אני לא מגדיר גבולות ואז יוצר לתוכם", מבהיר צ'רקה, ומסביר שמבחינתו הוא יוצר ומתבטא בדרך הטבעית לו ולא בגלל גבולות שהוא יצר לטובת העבודה עם קהל מסוים. בשלב זה פונה צ'רקה להחמיא לפינק על העבודה שלו עם המגזר הדתי: "דווקא כשאורי מגביל את עצמו, הוא בעצם מאתגר את עצמו ויוצאים דברים הרבה יותר טובים. כשיש לו את חוסר הגבולות הוא יכול לברוח לבדיחה נמוכה. אבל כשהאזור הזה מוגבל לו, הוא פתאום מייצר מתוכו משהו הרבה יותר מתוחכם". פינק מסכים, אבל מבהיר שמשהו בו בכל זאת השתנה, כאמור. "היום כבר אין לי לאן לברוח, הבדיחות הנמוכות האלה – היום כבר אין לי אותן".

הקריקטורה חיכתה לווטסאפ

שניהם יוצרים כיום קריקטורה אקטואלית לעיתונות המודפסת, צ'רקה ב'מקור ראשון' ופינק ב'מעריב'. "זו העבודה הכי טובה שהייתה לי בחיים", מבהיר פינק, "כל יום להוציא משהו – זה תענוג גדול". השניים מרגישים שהקריקטורה נהפכת ליותר ויותר רלוונטית דווקא במקביל להידרדרות תחום העיתונות המודפסת. "הרבה אנשים לא יתעכבו לקרוא טקסט", אומר צ'רקה, "אבל את המסר של הקריקטורה הם קולטים מיד". "הקריקטורה חיכתה כ‑200 שנים למדיה של היום", קובע פינק, "היום אין דבר יותר מושלם מקריקטורה – אתה מעביר אותה בווטסאפ בשנייה אחת בטלפון הסלולרי".

את אורי ושי פגשתי בקיץ בפסטיבל הקומיקס בתל אביב, בפאנל מיוחד שנערך לזכרו של השר אורי אורבך ז"ל. "אין לי הרבה קשרים אישיים בעבודה", מספר פינק, "אורבך היה באמת אחד הקשרים החזקים הבודדים שהיו לי. למדתי ממנו המון, זו הייתה הפעם הראשונה שהציבו לי גבולות וזה עזר לי מאוד".

"אחד הדברים הכי בולטים אצל אורי היה השטף של הרעיונות", נזכר צ'רקה, שעבד יחד עם אורבך על רבים מספריו, "היה קונספט, ואז טראח – 15 רעיונות מהשרוול".

ההיכרות של פינק עם המגזר הדתי הביאה אותו להעריך מאוד את הציבור הזה גם כצרכנים נאמנים של יצירות בתחום הקומיקס. "זה קהל מעולה של קומיקס", הוא קובע, "הם אוהבים את המדיה הזאת של לקרוא סיפור בתמונות".

אני מסתכל על הטישרט של אורי, כחול פסטל עם דמויות מהסדרה המצוירת של גיבור העל באטמן, ושואל: יכול להיות שכולנו קצת ילדותיים?

"מה זה אומר ילדותיים?", עונה צ'רקה, "זה בעצם אנשים שמודעים לעולם הדמיון. מהבחינה הזאת, בוודאי שכן. אבל זה לא שאנחנו לא עוברים את תהליכי ההתבגרות בגלל זה. להפך, אתה חי ביותר מעולם אחד בו זמנית כשאתה חי גם בדמיון, ואתה צריך לחיות בדמיון אם אתה רוצה ליצור".

אז אם אנחנו לא ילדותיים, מה המסר לילדים – הדור הבא?

"מה שחשוב לי בעיקר להעביר זה שיש את האופציה של השפה הזאת", אומר צ'רקה, "יש אנשים שאם רק היו יודעים שהם יכולים להתבטא דרך צינור כזה, היה להם הרבה יותר קל בחיים". צ'רקה אומר שחשוב גם לדעת איך לקרוא את הקומיקסים. "תהיו מודעים לכך שזו שפה. זה לא מקשט את הטקסטים, אלא מעביר בעצמו עוד מסרים. מה שחשוב לי יותר זה להבין מה בעיצוב של הדמות גורם לנו לראות בה את האופי שיש לה".

"לילדים אין זמן לצייר"

פינק נכנס לסטטוס נוסטלגי ונזכר: "כשהיינו קטנים, היינו מציירים כל הזמן, כל שנייה. היום הילדים מגיעים הביתה ויש להם בוכטות של גירויים שרק מחכים להם – מחשב, ווטסאפ, טלוויזיה, מיליון ערוצים… אין להם זמן לצייר".

אם כבר זיכרונות ילדות, אני מספר שקיבלתי ביסודי אישור מיוחד מהמורה לצייר במהלך השיעור. מסתבר שגם פינק זכה לאישור כזה, ואילו אצל צ'רקה זה הגיע בלי תיאום עם המורים – "לי לא אישרו, פשוט זה מה שעשיתי. תמיד ציירתי בשיעורים בלי אישור מיוחד. הכול עבר בסדר".

אנחנו קמים להיפרד והשניים ניגשים לחדר העבודה של צ'רקה. ככה זה חברים לעט/עכבר/פוטושופ, לא מחמיצים הזדמנות להציץ ולראות את היצירות הבאות שבהתהוות.

בתוך כמה דקות אנחנו כבר באמצע הדרך חזרה. פינק מתכנן את הקריקטורה הבאה, צ'רקה בוודאי חזר למחשב או לדף כדי להמשיך ליצור, ולנו יש מזכרת מהמפגש – תוצאה של משימה שהטיל על השניים הצלם מאיר ברכיה: איור משותף שבו כל אחד מצייר את חברו. שכנים על דף הציור, עמיתים למקצוע או סתם כידידים – בשביל פינק וצ'רקה זה כנראה לא יהיה המפגש האחרון.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו