בערב שמחת תורה שוחררו החטופים החיים האחרונים שהיו בשבי החמאס. המחיר כבד. מי יודע איזה מחיר דמים יגבו ממנו המחבלים ששחררנו. אעפ"כ פרצה שמחה גדולה בלבותם של רוב עם ישראל.

גם רובם של מתנגדי העסקה ברכו "שהחיינו" או "הטוב והמטיב", בהתרגשות על חזרת החטופים. שמחת השחרור, ושמחתן של האימהות שהזילו דמעה בשובם של בניהם, ושמחתן של המשפחות לשוב יקיריהן, הרקיעה שחקים.

אף אני בבית הכנסת ביישובי הקדשתי את דרשת ליל שמחת תורה לעניין. אמרתי, שלא שאלו אותי האם לעשות את העסקה, ואת דעתי על עסקאות מסוג זה, ואת הדרכים האחרות לשחרור החטופים, כתבתי בהזדמנויות אחרות. אך מאחר והיא כבר נעשתה, צריך לדעת לחלק בין ההודאה לקב"ה על שוב השבויים, לבין החשש מהמחיר העתידי הכבד.

והציבור מרגיש את השינוי באוויר. במשך שנתיים הוספנו כל יום בתפילה "אבינו מלכנו"  ופרק תהילים, הוספנו "מי שברך" לשחרור החטופים, וכעת עם שחרורם, הפסקת תוספת זו בתפילה, מורגשת ונוכחת.

אך עדיין נשארה שבויה אחת בעזה. השבויה העיקרית, שמצד האמת היינו חייבים להגדיר את יעד המלחמה לשחרורה של אותה שבויה, והיא עדיין יושבת בבית כלאה.

השבויה הזו היא עזה עצמה.

חבל עזה – אבר ממולדתנו שנגדע מאיתנו – שבוי בידי זרים. העיר עזה ובנותיה נמכרה לישמעאלים, ועדיין ממתינים שנגאל אותן.

ארץ ישראל נמשלה לאם המצפה לבניה שישובו אליה. כאשר עם ישראל בגלות, היא בוכיה על בניה שאבדו לה, וכאשר הם שבים אליה מן הגלות, אין שמחה ממנה בשובם.

אין שמחה כשמחתה של ארץ ישראל, כאשר בניה שבים ויורשים אותה. בכל חתונה אנו מזכירים זאת: "שוש תשיש ותגל העקרה, בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה". כל מקום בארץ ישראל מצפה לעם ישראל שינחל גם אותו, ויוציאו משביו וממאסרו.

כעת השאלה חוזרת אל עם ישראל. מה אנו מוכנים לעשות כדי להתיר משביה את השבויה העיקרית שנותרה בעזה – העיר עזה עצמה?  כמה אנו מוכנים להשקיע, כדי לשמח את האם האמיתית של עם ישראל – ארץ ישראל – כל רגב ורגב בארץ ישראל – המצפה לבניה שישובו אליה?

ואולי, דווקא שחרורו של חבל עזה מעול זרים, הוא הדבר שיציל את עם ישראל, מהמחיר שעלול להיות משחרור המחבלים.