מאז שחרור החטופים החיים, מה שמטריד את החברה הישראלית זה שחרור החללים ופירוק חמאס מנשקו. בגדול, קפלן מדברים על החללים, הימין על פירוק החמאס.

אבל מהלך אחד של החמאס עובר לנו 'מתחת לרדאר', והוא החיסול האכזרי של החמאס את כל מי שהעז להרים ראש ולהתנגד לו, את כל החמולות שמדינת ישראל חימשה ומימנה כדי שיעזרו לה לטפל בחמאס.

הנטייה הטבעית היא לומר זו נבילה וזו טריפה, גם החמולות הללו לא חובבי ציון גדולים ואם הם נשחטים עכשיו זו לא בעיה שלנו, יש לנו מספיק בעיות על הראש.

אבל לדעתי זו טעות. מארבע סיבות.

הסיבה הראשונה היא מוסרית. מי שנעזרת בו, מי שתמך בך, חובתך לעזור לו. מלחמת התקומה יצרה גל התעוררות רוחנית בעם ישראל, אבל התעוררות רוחנית לא נגמרת בתפילין, אלא צריכה להיות מלווה גם בהפגנת מוסריות וחמלה יהודית. להתעלם מכך שמשתפי פעולה שלנו נטבחים ברחובות זו אדישות מוסרית, לא חמלה יהודית. אסור לנו לחזור על מחדל הפקרת אנשי צד"ל במלחמת לבנון.

הסיבה השנייה היא שהשתיקה שלנו תגרום לכך שאף פלסטיני לא ירצה לעזור לנו בעתיד. אם אנו מפקירים את מי שמסייע לנו, אף אחד לא ירצה לסייע לנו יותר. קל ופשוט.

הסיבה השלישית היא שאחת הזירות המורכבות שלנו היא דעת הקהל בעולם, שמאשימה אותנו בחוסר מוסריות. לכן אמירה ברורה וצלולה של הימין בישראל שהוא נאבק כדי להציל את החמולות שעזרו לו, תהפוך אותנו לקול מוסרי מעורר הערכה בעולם ותסייע לנו בזירה הזו.

הסיבה הרביעית היא שאחרי שכל החטופים החיים שוחררו, כל מה שהימין רוצה זה לסיים את המשימה. כל כך הרבה עדויות הצטברו על כך שהחשש לשלום החטופים מנע חיסול מוחלט של העיר עזה. עכשיו כשהם בידינו, צריך לשחרר את הרסן ולהשמיד לחלוטין את החמאס, שהתאושש בקצב מסחרר, כאילו לא נלחמנו בו שנתיים.

בקיצור, אנחנו צריכים תירוץ לחזור לעזה, והרצון להגן על בני הברית שלנו יכול להיות הצדקה נהדרת להמשיך לטפל בחמאס, לסיים את המשימה.