בשבעה באוקטובר 2023, רגע אחרי שהחלו להתברר ממדי הזוועה, אל"מ (במיל') אבנר כהן – אז יומיים בלבד לפני שחרורו מצה"ל לאחר 26 שנות שירות – הבין שאין לו ברירה. המדינה קוראת, והוא מתגייס.

כהן, מי ששימש כראש מטה הרבנות הצבאית, היה זה שהקים את מערך זיהוי החללים בבסיס שורה – מערך שלא נבנה לאירועים בסדר גודל כזה. בתוך שעות, זרמו למקום מאות גופות. הצוות מצא את עצמו בלב סיוט לוגיסטי, רפואי ורגשי שאין לו אח ורע.

בספרו החדש, "משורה לתקומה", מביא כהן בגוף ראשון את עדותו האישית כמפקד, כאדם, כישראלי – על ההתמודדות עם הרגעים הראשונים, עם האובדן הבלתי נתפס, ועם האחדות שצמחה מתוך ההרס.

ספר שהוא תיעוד, עדות ושיעור

הספר נכתב מתוך תחושת שליחות. בעיני כהן, מדובר לא רק בזיכרון היסטורי, אלא במסמך שראוי להילמד:

"היה ברור לי מההתחלה: זה סיפור שיש לו מקום ברצף הלאומי – מפרעות, שואה, דרך תקומה ומלחמות. השביעי באוקטובר, עם כל מרכיביו, הוא חוליה נוספת בשרשרת הסיפור של העם היהודי."

הספר משלב סיפור דוקו-פרוזה בגוף ראשון, תובנות על ניהול משברים ומנהיגות, וכלים פרקטיים לטיפול באירועי אסון. אך יותר מכל – הוא מציג את הרוח. כהן מדגיש כי מה שאִפשר את ההצלחה יוצאת הדופן בזיהוי 100% מהחללים תוך שבועות ספורים, היה האחדות.

"זו הייתה עבודה של כולם – הצבא, המשטרה, משרדי ממשלה, דתיים, חילונים, גברים, נשים, יהודים ולא-יהודים. עם ישראל האמיתי התגלה בשורה."

קרדיט: יח"צ

רגעים בלתי נשכחים מהשטח

מהרגע הראשון – כהן הבין שמדובר במשהו אחר לגמרי.

"ב-6:29 בבוקר אני בתפילת ותיקין. הקוד לא עובר. אני פותח את הטלפון בשבת, רואה את הדיווחים. אני מחזיק בכיס הזמנה לטקס הסיום שלי בצה"ל, הייתי אמור לפרוש עוד יומיים. במקום זה – אני מקים את מרכז הזיהוי."

הוא מתאר את הרגעים הקשים ביותר – זרימת הגופות, המשפחות שמחכות, הפניות מהציבור, חוסר הוודאות, והכאב האישי שלו כאדם דתי – כהן שאינו יכול בעצמו להיכנס פיזית למתחם ולטפל בגופות:

"אם הייתי נכנס בעצמי, לא הייתי יכול לנהל את זה. הכאב היה גובה ממני מחיר. אז עמדתי בחוץ, ניהלתי, ולמדתי לשחרר ולתת לאנשים שלי לפעול."

בין גוש קטיף לשורה: החוט המקשר

אחד החלקים האישיים ביותר בריאיון מתייחס לחוויית הפינוי מגוש קטיף ב-2005, אז פונה כהן עם משפחתו.

"ההתנתקות וה-7 באוקטובר קשורים אצלי בקו אחד. בשני המקרים – אתה עומד מול מדינה, מול מציאות שמטלטלת אותך. ועדיין, בשני המקרים אני חוזר על אותה נקודת מוצא: המדינה לפני הכול. גם כשכואב, גם כשאני לא מסכים."

מה הלאה?

כהן לא כותב כדי לזעזע, אלא כדי לעורר. את המנהיגות, את החוסן, ובעיקר – את תחושת הביחד.

"כחברה, אנחנו חייבים לזכור שאנחנו עם אחד – לא 'צריכים להיות', אלא כבר אנחנו. זה לא עניין של רצון – זו עובדה. כמו במשפחה, גם אם אנחנו לא תמיד מסכימים – אנחנו לא מתווכחים על עצם הקשר. הספר בא להזכיר את זה."