קבלו וידוי: עד היום נסעתי רק פעם אחת בכביש עוקף חווארה בשומרון שנפתח לתנועה לפני כמעט שנתיים. ולא שאין לי מה לחפש בגב ההר. להיפך, הוריי גרים ביצהר, רבים מחבריי מתגוררים בישובי הסביבה ובתקופה האחרונה יוצא לי בממוצע להגיע לאזור 3 פעמים בשבוע.

ובכל זאת אני מקפיד בכל פעם לנסוע דווקא דרך הכביש הישן, זה שחוצה את הכפר חווארה לאורכו. בכמה אני מאריך לעצמי את הדרך בכל פעם? 3 דקות – גג 5 אם נתקעתי מאחורי טור משאיות מרגיז. אודה ולא אכחיש, חווית הנסיעה בכביש העוקף נוחה הרבה יותר. אין משאיות שמתפרצות מכל סמטה, אפשר ללחוץ על דוושת הגז בחופשיות ובכללי אתה מוקף בפחות ערבים.

אז למה אני בכל זאת פונה ימינה בכל פעם בצומת תפוח ומאריך לעצמי את הדרך בכוונת מכוון? הסיבה היא שעוקף חווארה לא נסלל רק כדי לפתור את בעיית הפקקים (שאכן נפתרה בצורה מעולה), אלא בין היתר מתוך ניסיון נואל להימנע מהתמודדות ישירה עם הטרור ומיגורו.

אחרי כל פיגוע שהתרחש בחווארה היו ממהרים במערכת הפוליטית להבטיח שהנה יזרזו את סלילת הכביש העוקף, גורמים בהתיישבות הבטיחו לנו שתכף פיגועי האבנים ייפסקו ואפילו ניסו בצה"ל לסגור באופן הרמטי את הנסיעה בכביש הישן ליהודים – דבר שסוכל בזכות תגובה מהירה של תושבים.

לא מעט תושבים מנוסים אף הזהירו: בדיוק כמו בכל מקום אחר ממנו נסוגנו לאורך השנים, חווארה תיהפך לקן מרצחים בשל היעדר נוכחות יהודית ומתוך כך נוכחות צבאית – והטרור לא ייעלם לשום מקום אלא יגיע מהר מאוד גם לקו הגבול החדש.

מאז הספיקה להתרחש כבר שורה ארוכה של פיגועי טרור בכביש העוקף, שכללה השלכה מסיבית של בקבוקי תבערה ויידויי אבנים לעבר מכוניות חולפות. צה"ל במקביל, דילל כמובן את כוחותיו בכביש הישן שעבר בכפר.

עד כאן הכל צפוי כמו השמש, ועדיין אפשר להגיד שהופתעתי, שלא לומר התאכזבתי. כשנסלל הכביש, הלך הרוח בקרב רבים מאוד מתושבי השומרון היה שימשיכו לנסוע באופן קבוע בכביש הישן כדי שהאזור לא יהפוך לאקס טריטוריה פלסטינית. "עברנו את זה כל יום לאורך עשרות שנים, אין שום סיבה שלא נצליח לעמוד בזה גם עכשיו".

חלפו להם כמה חודשים בודדים, וכשנסעתי בכביש כבר כמעט ולא חלפו מולי רכבים יהודים. כשהייתי נוסע ואחד כזה היה חולף על פניי, התחושה הייתה כאילו פגשת מכיר ותיק בלב ארץ נכר.

כיום כשאני מעלה טרמפיסטים, אלו קוראים לי בכלל משוגע לגמרי. כשאני פונה ימינה במקום להמשיך ישר בכביש העוקף והמהיר, התגובות נעות בין בדיקה נוספת ומודאגת שאכן אני נוסע ליעד המבוקש – לתרחישי חטיפה שמתחילים לרוץ בראשם. כיום ביחד עם היעד, אני מודיע מיד לטרמפיסטים: אני נוסע דרך הכביש הישן. רובם מרימים גבה אבל זורמים.

ואני תוהה לעצמי, איך אחרי שנתיים של מלחמה שפרצה בדיוק בגלל המחשבה הנואלת שאם רק ניסוג משטח מסוים השקט המיוחל יגיע, אחרי שלושה עשורים של אוסלו, ממש במקביל לביטול חוק ההתנתקות – יותר מדי יהודים לא מוכנים להקריב את ה3 דקות האלה בדרך לעבודה כדי בראש ובראשונה להשאיר את הכביש העוקף בטוח בלי קן טרור מצידו השני.

יודעים מה? כשאתם ממהרים שימו גז דרך הכביש המהיר. אבל חזרתם הביתה ויש לכם 5 דקות פנויות, לא תתנו אותם לטובת הביטחון של כולנו? לפני שמדברים על יציאה מהקונספציה ותיקוני עומק שמוטל על הממשלה לעשות, בואו נתחיל אנחנו מהתיקון הקטן שלנו.

==

אלישע ירד הוא פעיל התיישבות ותושב רמת מגרון