הפיגוע הרצחני שאירע בירושלים אתמול (8 בספטמבר) הצית מחלוקת ציבורית ומשפטית סביב שאלת גירוש משפחות מחבלים. ח״כ אלמוג כהן (עוצמה יהודית) פנה אתמול לשר המשפטים יריב לוין בדרישה ברורה: “יש לגרש את משפחות המחבלים שסייעו, ידעו או תמכו – כפי שמתחייב מהחוק.”
בתשובתו אתמול כתב לוין: “חוק גירוש משפחות מחבלים לא באמת מאפשר לי לגרש משפחות מחבלים. החוק יצר חיץ יומיומי בין יוזמי ומבצעי הפיגוע לבין קרוביהם, ומונע את ההליך כאשר אין מעורבות ישירה בטרור.”
אך היום חל שינוי: לוין פנה רשמית לשירות הביטחון הכללי בבקשה דחופה לקבלת רשימת שמות, מספרי תעודות זהות וכל מסמך מזהה של בני המשפחות. במכתבו הדגיש כי “יש חשיבות עליונה בקידום גירוש משפחות מחבלים. מדובר בכלי הרתעתי משמעותי למניעת הפיגוע הבא ולהצלת חיי אדם נוספים.”

מה מאפשר החוק?

חוק גירוש משפחות מחבלים (תשפ”ה–2024) קובע כי ניתן להוציא בני משפחה מישראל אם התקיים אחד מהתנאים הבאים:
•ידיעה מוקדמת על תוכנית הפיגוע, מבלי שנעשו צעדים למנוע אותו.
•הבעת תמיכה או אהדה לטרור, כולל פרסום דברי שבח או הזדהות עם מעשה הטרור.
•סיוע בפועל למחבל, ישיר או עקיף.
בנוסף, החוק כולל סמכויות נלוות: שלילת אזרחות, ביטול מעמד תושב קבע ושלילת זכויות סוציאליות, לצד צעדים מנהליים כמו מניעת כניסה לישראל או הגבלת חופש תנועה.

המחלוקת הציבורית

התומכים במהלך טוענים שמדובר בכלי הרתעתי חיוני: “רק כך ניצור פחד ממשי בקרב מי שמעניקים גב לטרור,” כפי שנכתב במכתב של לוין. לעומתם, מתנגדים מזהירים שמדובר בענישה קולקטיבית הפוגעת בחפים מפשע.
כך או כך, המהלך של לוין – יום אחד בלבד אחרי שהסביר מדוע אין אפשרות משפטית – מסמן שינוי דרמטי בסדר העדיפויות הממשלתי, ומחזיר את חוק גירוש משפחות מחבלים למרכז השיח הציבורי