מאת שירלי פינטו קדוש, ח”כ לשעבר ויו”ר ועדת המשנה לשעבר לחינוך המשלב

אני זוכרת את עצמי כילדה חירשת קטנה, כששולבתי לראשונה בכיתה ג’ עם ילדים שומעים במקצוע אחד. נכנסתי לכיתה בפחד גדול. לא הבנתי מה אומרים, לא ידעתי מה לוחשים מאחורי הגב, והרגשתי פשוט לבד. אף אחד לא הכין אותי, לא הסביר לי. חשבתי שאולי בעתיד ילדים כבר לא יצטרכו להרגיש ככה. לצערי, טעיתי.

גם השנה, בשנה״ל הקרובה, אלפי ילדים עם מוגבלות מתחילים את הלימודים בתחושת חוסר ודאות. הם לא יודעים אם תהיה להם מורה קבועה, אם יקבלו את הטיפולים שמגיעים להם, ואם ההסעה תיקח אותם בבטחה. מסלולי ההסעות ארוכים ומתישים, המלווים לא מקבלים הכשרה אמיתית – העיקר שיהיה מישהו עם דופק.

אני יודעת כאמא לילדים חירשים בעצמי, וכאדם חירש- שמאחורי המילים היפות של “שילוב” ו”הכלה” יש מציאות קשה: מחסור גדול במורות לחינוך מיוחד, מחסור במאות אנשי מקצוע – קלינאיות תקשורת, מרפאות בעיסוק, פסיכולוגים חינוכיים. בפועל, כל פסיכולוג אחראי על אלפי תלמידים, ובפריפריה ילדים מחכים חודשים ארוכים עד שיגיע תורם. ההורים שוב נאלצים להוציא מהכיס אלפי שקלים בחודש, רק כדי לתת לילדים שלהם את מה שהמדינה הייתה אמורה לספק.

תזכרו, שבסוף הכל עניין של סדר עדיפויות. איפה מדינת ישראל שמה את החינוך ברשימה שלה, כמה זה באמת חשוב לה. המחסור בכוח אדם קיים גם בחינוך הכללי, אבל בחינוך המיוחד המחיר כבד במיוחד – כי כל ילד שנשאר בלי מורה, בלי טיפול או בלי מלווה מקצועי פשוט נשאר מאחור.

החינוך המיוחד הוא לא שוליים. הוא מראה לחברה הישראלית כולה. הדרך שבה אנחנו מתייחסים לילדים הפגיעים ביותר קובעת מי אנחנו כחברה.

אנחנו לא צריכים עוד טלאים ופתרונות זמניים. די מספיק. ההורים עייפים. מותשים בלריב, להתרוצץ, להפוך שולחנות וכל שנה צריך לזעוק את זה מחדש.

הפתרונות ישימים וקיימים- להוסיף תקנים, לשלם לאנשי המקצוע כמו שצריך, וליישם את ההמלצות שכבר קיימות שנים (!)

כל ילד בישראל צריך לפתוח את שנת הלימודים בתחושת ביטחון לדעת שיש לו מקום, שיש מי שדואג לו, זה מתבקש!