טרגדיה: אברך חרדי שרכב על אופניים נדרס למוות

למנוע אסונות = לחזק הצניעות מכתבה של רויטל ז"ל בת 19 לפני מותה. רויטל חלתה בסרטן ונפטרה ל"ע. לפני מותה כתבה את המכתב הזה...

למנוע אסונות = לחזק הצניעות מכתבה של רויטל ז"ל בת 19 לפני מותה. רויטל חלתה בסרטן ונפטרה ל"ע. לפני מותה כתבה את המכתב הזה וביקשה להפיצו. נא לפרסם לזכות, כפי שביקשה לפרסם המכתב לפני מותה. "אנא הקדישו דקה לקריאה" אני כותבת אליכן ברגעיי האחרונים בשארית הכוחות שעוד נותרו בי, אני כותבת בדמעות ובדם ליבי השבור והמיוסר... כן אני, רויטל אברהם בת 19 עומדת לפני הסוף של החיים שלי, צעירה אבל השערים בפניי נסגרים, אני מרגישה כמו פרח יפה שסוגר את עליו... גם אני כמו בנות ישראל רבות חלמתי רבות על הבעל שיהיה לי ועל הילדים שיוולדו ליועל המקצוע שאעסוק בו. אבל... אלקים גזר אחרת, והיום אני יודעת שאם הייתי חיה את חיי אחרת זה לא היה קורה לי. נולדתי למשפחה דתית במרכז הארץ, מיום שעמדתי על דעתי ידעתי שאני ילדה יפה מאז שהייתי בגן הייתי מאוד מושכת תשומת לב בתווי פניי המיוחדים, גדלתי בידיעה שנתברכתי ביופי נדיר ואני לא מגזימה מנת היופי שקיבלתי באמת יוצא דופן. הוריי החכמים ניסו תמיד לגמד בעיניי את עצם היותי יפה והשתדלו להמשיך בסדר חיים תקין ובלי התייחסות מיוחדת , אבל אני שהייתי חכמה מאוד גידלתי וטיפחתי את היופי הזה יותר ויותר, והעידוד מצד החברה גרם לי להבין שביופי אפשר לקנות - חברות מעמד וכבוד, עשיתי את זה בכל דרך. למדתי להבין שיופי כמו שלי צריך לנצל, דאגתי להיראות טוב, אבל יותר מדי טוב. אהבתי ללבוש בגדים צמודים שמבליטים אותי, שערי הארוך המיוחד היה גורם להתפלאות רבה וכך כל פרט במראי החיצוני נמדד בתשומת לב רבה איך אפשר לבלוט יותר להיראות יותר, במיוחד אהבתי לחוש כיצד מבטי האנשים נדבקים בי לרגעים ארוכים... "בעוונותיי זה עשה לי טוב" ! כשמורותיי לתיכון קלטו את המצב וניסו לשנות היה כבר מאוחר, נמשכתי בחבלי קסם למעגל הזה שנקרא 'להיראות' 'להתבלט'. זכורני מילותיי של מורתי - "רויטל קיבלת מתנה נדירה יופי מיוחד זה הניסיון שלך, שמרי עליו מכל משמר יבוא יום וכל היופי הזה ינתן לאדם המתאים" הייתי מראה שהדברים חודרים לליבי אבל בעצם הם כלל לא נכנסו דרך אוזניי. נעשיתי שיכורה מרדיפה אחר עוד בגד בולט ועוד מראה שיסובב את כולם... היום אני יודעת בוודאות שהכשלתי אלפי אנשים בלבוש שלי, עשיתי זאת בהנאה אמיתית. האיתות הראשון היה בערב אחד - עמדתי במטבח וטיגנתי חביתה, שערי הארוך היה אסוף וקצותיו נגעו באש שמתחת למחבת,תוך שניות הפך שערי ללהבה גדולה ואדמונית, שערי היפה נשרף אבל אני נצלתי. זכורני איך שכבתי בביה"ח בוכה בהיסטריה מרב צער על שערי השרוף ואבי יושב לצידי מנחם ומרגיע - "רויטל, השם עשה לנו נס יכולת כולך להישרף, אנא תביני שזה לטובתך, תשתני והכל מאחוריך" אבל אני לא שמעתי, הייתי אז בת 16 ותוך שנתיים גדל שערי והתייפה, והאיתות נשכח מליבי לגמרי. תמיד הייתי אהובה בכיתה אף פעם לא סבלתי מבדידות או כאב כל מה שביקשתי נתנו לי מיד וכך העברתי את חיי, בגיל 16 מטבע הדברים גדלתי והתייפתי ולא יכולתי שלא להתאפר זה כבר הפך חלק ממני, באותה תקופה הסתבכתי קצת יותר לעומק אני לא יכולה לפרט יותר מזה קשה לי מאוד אבל תבינו... היתה לי סבתא צדיקה שהייתי קשורה אליה מאוד, היא מאוד כאבה את מצבי הרוחני והיתה מנסה בכל דרך לחזק אותי, היא היתה נותנת לי כסף לקנות בגדים יותר צנועים אבל גם זה לא עזר.. תקופה קצרה אח"כ כשהייתי בת 16 וחצי היא נפטרה. בכיתי עליה נורא..היא היתה חלק מהעולם שלי ולא הבנתי איך העולם יכול להמשיך להתקיים בלעדיה...לאחר תקופה התאוששתי. אני חייבת לציין שהמוות שלה גרם לי להתחזק טיפה אבל תוך כמה חודשים חזרתי למעשיי ואף הגברתי אותם, ככל שהתבגרתי נעשיתי יותר שחצנית ובולטת. ובסוף הגיעה ההתראה השנייה... באחד הלילות חלמתי אותה יושבת על אבן ובוכה, עמדתי לידה ושאלתי אותה - "סבתא למה את בוכה"? היא הצביעה על ראשה ולא אמרה מילה. התעוררתי כולי מזועזעת, נסיתי להרגע והצלחתי. מעשה זה פרח מזכרוני עד מהרה וכך גם האיתות השני עבר בלי התייחסות מצידי. ואז זה הגיע... בהתחלה היו אלה כאבי-ראש סטנדרטיים, אמא שלי אמרה שאני עייפה ולומדת קשה ושאקח לי מנוחה, אבל ליבי הרגיש אחרת. כעבור חודש לא יכולתי לעמוד על רגליי מרב כאבי-ראש, היה נראה לי שמשהו שם עומד להתפוצץ לרסיסים! הדרך למרפאה היתה מלאה חששות וכך גם הציפייה לתוצאות הבדיקות המקיפות. כשישבנו אמא ואני בחדרו של הרופא הפנים שלו אמרו הכל... "כזו בחורה יפה וכ"כ חולה" - פרצתי בבכי וביקשתי הסברים גם אמא בכתה היינו חסרות אונים. המציאות עלתה על כל דמיון... "את נושאת גידול בראש המוות הוא עניין של זמן", אני לא זוכרת כיצד הגענו הביתה באותו יום אני רק זוכרת הרבה דמעות כאב וחוסר אונים מוחלט. לפתע נזכרתי בחלום בסבתא הבוכה ומצביעה על ראשה. אך אולי אם הייתי מתייחסת לאיתותים הכל היה נראה היום אחרת, אבל אני המשכתי במעשיי בלי שום התייחסות . למחרת הלכנו לביה"ח, בחלומות השחורים ביותר לא האמנתי שהטיפולים האלה כ"כ כואבים ממש מוות, הרגשתי ששורפים לי את העצמות את הדם ואת כל מה שיש בפנים. אלקים! אתה טוב, ואני לא שמעתי לך, אבא איך התעלמתי מרחמיך הרבים?! כמובן ההמשך עצוב וכואב נורא, קשה לי לכתוב אותו, שערי היפה והמדהים נשר, תוך מס' חודשים נותרתי קירחת חיוורת וחלשה, כל רופא שטיפל בי ציין באוזניי שיש לי יופי נדיר וזה צבט לי את הלב, השם נתן לי פיקדון יקר יופי מיוחד ואני השתמשתי בו הפוך במקום לשמור עליו הפקרתי אותו... אלקים! היום אני בת 19 מיוסרת מהחיים מלאה כאבים, המחלה גוברת עליי וימיי ספורים, אני רואה את המוות קרוב אני רוצה שכל מה שהתייסרתי יהיה כפרה על העוונות שלי. "אבל" אתן אחיותיי היקרות בנות ישראל, אנא מכן הלב שלי שבור וקרוע שימעו לדבריי האחרונים, שימרו על צניעותכן מכל משמר, מה ישאר לנו אח"כ, מה? יש דין ויש דיין והוא רואה הכל ויודע הכל... והכל יבוא במשפט!! אנא מכן, תתחזקנה בצניעות ועימדו בכל הניסיונות זה שווה אל תחכו לאיתותים, אנא מכן בשבילי.... הכרית ספוגה בדמעותיי אני כותבת בשארית כוחותיי אלקים, אני מבקשת, תאמרו שההתחזקות הזאת תהיה לרפואתי אני מתחננת אני רוצה לחיות. ע"כ המכתב שלה. לצערינו הרב, רויטל אברהם ז"ל נפטרה זמן קצר לאחר שכתבה את המכתב הזה, והצוואה שהשאירה היתה לפרסם את מכתבה ברבים. יהי זכרה ברוך. "ת.נ.צ.ב.ה" יהי זכרה ברוך... {נא לפרסם המכתב הזה לזכות} ---------- המשיח בפתח יש עוד זמן לתקן ! תעשי צעד הקב"ה איתך אל תפחדי מכלום ואל תתייחסי לאף אחד! השם איתך רואה את הקשיים ולא עוזב לרגע. אחות יקרה את על דרך המלך! את בדרך הנכונה! עלי והצליחי וד' בעזרך! הצניעות שלך זה המגן של הבית! "שב מאחורייך" תזכרי! מתי שיש פריצות הקב"ה עוזב אותנו! ואז אנחנו בדרך האבדון .. אשרייך בת מלך ! גם הרצון הטוב שווה הרבה אצל האבא הרחמן והאוהב שלנו!