מלחמת ששת הימים נפלה עלינו בהפתעה, ולא ידענו מה לעשות במתנה שהקב"ה נתן לנו.

יהודים שאלפים שנה התפללו לחזור להר הבית ולבנות את המקדש, לא דרשו רבונות ישראלית בהר הבית, שלא לדבר על המקדש.

יהודים שהתרגלו לקרוא בתורה על ארץ ישראל, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, לא חיפשו דרכים להגיע ליעד הזה לפני ששת הימים, וגם אחרי ששת הימים עוד עברו כמה שנים עד שהתחילו להתיישב בשטח באופן מאסיבי.

כי לפני ששת הימים סיפרנו לעצמנו שדי לנו במה שקיבלנו במלחמת השחרור. איש לא דרש שמדינת ישראל תצא לשחרר את שאר השטח (וגם היום, כאשר עדין חלק גדול מהשטח לא בידינו איש לא דורש לשחרר את השאר). ודאי וודאי שאיש לא דרש את הר הבית ואת המקדש. התרגלנו לא לחשוב עליהם. התפללנו יום יום על המקדש אך לא חשבנו עליו באופן מעשי.

אז קיבלנו מתנה ולא ידענו מה לעשות בה. אילו דרשנו אז לבנות את המקדש – יכולנו. אבל לא דרשנו. אז היום אנו נאבקים על הזכות לומר שם שמע ישראל.

למה החמצנו את ההזדמנות? משום שלא באמת ציפינו לגאולה. לא באמת חלמנו על הקמת מדינה לפי התורה. זה נפל עלינו, לא ידענו מה לעשות בזה.

כעת עלינו לשאול את עצמנו למה עוד אנו מצפים? איך לא נחמיץ עוד הזדמנויות שיפלו עלינו בהפתעה?

נניח שבקרוב נאלץ לצאת למלחמה נגד דעא"ש (או כל גורם ערבי אחר). מלחמה שבסופה יהיו בידינו שטחים רבים באיזור עיראק. מלחמה שבה ערביי ישראל לא יטרחו להסתיר את התשובה לשאלה במי באמת הם תומכים. האם כעת, אחרי המלחמה, אנחנו יודעים את מי אנחנו מעבירים ולאן? האם אנחנו זוכרים שהתורה מצוה עלינו לרשת את הארץ ולהוריש את יושביה? האם אנו זוכרים שזו ארצו של העם היהודי? או שמא כבר התחלנו להאמין בעצמנו לכל הבלופים שאנחנו מספרים לעולם על כך שכל האזרחים צריכים להיות שוים?
האם אנו זוכרים שעל פי התורה עלינו לאבד כל עבודה זרה מארצנו ולא לכרות לה ברית? האם אנו זוכרים שבאנו הנה כדי להקים כאן את מלכות ה' של עמו בארצו? או שמא אנחנו בדרך להחמיץ עוד הזדמנויות?

ובכלל, מי אמר שצריך לחכות להזדמנות? אולי ה' מצפה שניקח את היוזמה לידינו?