קיומם של מאות אלפי ישראלים החיים כחלק מהחברה היהודית אך אינם יהודים על פי ההלכה הוא אתגר עצום העומד לפתחנו בדור הזה. התעלמות מאתגר זה מביאה לתוצאות חמורות ביותר: היא מעצימה את מספר נישואי התערובת בתוך החברה הישראלית; היא מהווה פגיעה אנושית באנשים הגרים בתוכנו; היא מהווה סכנה ללכידות החברה הישראלית, ועוד ועוד. לפיכך, אין מדובר במעשה פוליטי, אלא באתגר רוחני עמוק, חלקו הלכתי, המחייב התמודדות רחבת היקף עם הנושא.

צוואר הבקבוק של הבעיה אינו נעוץ במעשה הגיור עצמו. הסיבה העיקרית להנכחת עובדה זו בתוכנו היא סעיף הנכד בחוק השבות, והעובדה שהחברה הישראלית אינה רואה חשיבות עילאית לקיומו של גיור זה. ממילא, חלק גדול כלל אינו רוצה להתגייר, לא בשל העובדה שאין הוא רוצה להיות יהודי, אלא בשל העובדה שהוא חש כיהודי גם בלי תהליך הגיור. תהיה זו אשליה לסבור כי שינוי בבתי הדין לגיור לעצמו יביא לפתרון הבעיה. לא זו בלבד, אלא שבתי הדין לגיור מתפקדים יפה יחסית, ואף שיש בהם תקלות רבות – אי אפשר לתלות בהם את הבעיה.

כדי להתמודד עם אתגר זה יש צורך בשינוי ערכים עמוק בחברה הישראלית. כאן אנו נפגשים לראשונה עם תפקידה העיקרי של הרבנות: לחולל רצון להיות חלק מהדת המיוחדת שלנו – הדת היהודית. כל מקום בו פניה האמיתיות, התורניות, הכנות והיפות של היהדות מופיעים – מהווה תרומה עמוקה מאוד להתמודד עם אתגר החברה הישראלית, וזו המשימה הגדולה המוטלת עלינו.

חלק מהחובה לחולל את התהליך הזה, ומהדרך הראויה לפעול, נמצא גם בידי הרבנות הראשית לישראל. גם תהליך גיור מאיר עיניים ומשמח לב הוא גורם משמעותי. הרבנות יכולה הייתה לפעול בתחום: להנגיש בתי דין מקומיים לגיור, ולהסמיך רבנים הקרובים לקהילות לגייר; לפסוק לפי גדולי ישראל המקילים בגיור קטינים, ולא ללכת דווקא לחומרא; להניע מפעל אימוץ קהילתי של המתגיירים, שבסופו של דבר הוא שיקבע אם הגיור יישמר כתהליך אמת או כמזויף; להפסיק לצטט רק את "קשים גרים לישראל כספחת", ולהביא את תורת ד' התמימה והמלאה ביחס לגרים, ואת המקורות האחרים שהקלו בתהליך הגיור (כגון תיקון שליחותייהו); להבין כי מדובר בתהליכים בעלי משמעות היסטורית לאומית ודתית, ולחייב קבלת מצוות (כדעת כל הפוסקים) ברמה בסיסית (כדעת חלק מהפוסקים); ועוד ועוד.

כל זה לא נעשה. הסברא אומרת כי יש חשיבות גדולה בקיומה של רבנות ראשית לישראל. גם בנושא הגיור, על אף שההלכה כלל אינה מחייבת את זה, מסתבר מאוד שטוב שיהיה שער גיור אחד במדינה אחת לעם אחד. אני תומך ברעיון זה עוד היום. זה נכון מסיבות משמעותיות רבות. כל זה, כל עוד ששער זה ממלא את תפקידו. ברם, הנתונים מלמדים כי בדרך בה אנו הולכים עד היום הבעיה הולכת וגדלה ולא קטנה. זו הסיבה שחלק מגדולי התורה בציונות הדתית הגיעו למסקנה שחייבים לפעול אחרת.

בתי הדין לגיור שהוקמו פותחים אפוא במקום הנכון ביותר להתמודד עם הבעיה: בגיור קטינים, שחלקם לומד במוסדות לימוד דתיים, ושאינם זוכים למענה עד היום. צריך להדגיש כי בתי הדין האלה פועלים לחלוטין על פי ההלכה, גם מבחינה מבנית – שכן ההלכה אינה מחייבת כלל שהגיור ייעשה על ידי רבנות ראשית לישראל (למרות שכאמור זה עדיף), וגם מבחינה הלכתית ביחס לגיור קטינים, כפי שנפסקה על ידי חלק מגדולי ישראל; הם פועלים גם על פי החוק – שכן החוק כלל אינו מסמיך את הרבנות הראשית לעסוק בגיור.

האם יש סכנות בתהליך זה? בוודאי. האם הם התחילו בשל תהליך זה ? לא. הסכנות הגדולות הם בראש ובראשונה המציאות הקיימת. לא זו בלבד, אלא שבתי דין פרטיים לגיור מתקיימים כבר שנים רבות, וזו המציאות השרירה וקיימת. הדבר גם יפתח פתח בפני מגיירים שלא על פי ההלכה, ואפשר שנגיע למצב שאנחנו נצטרך להתמודד בכוחה של תורת אמת ולא בכוחה של מדינה המחייבת גיור מסוג זה או אחר. כל אלה התפתחויות העלולות להיות משמעותיות ביותר. מעבר לכך, יהיו מאבקים על הכרה בגיור, ואפשר מצד אחד שהמתגיירים לא יוכרו כיהודים על ידי הרבנות הראשית, כמו גם שאפשר שהרבנות הראשית תיאלץ להחליט בין האפשרות המחייבת להכיר בהם ובין להיעלם. איש אינו יכול לצפות את העתיד, וכלל לא ברור שהוא יהיה טוב מן ההווה – לכל כיוון. בכל מקרה, חובת השקיפות קיימת, ובתי הדין יציגו את המצב בפני המתגיירים בדיוק כפי שהוא, ללא הטעיה. זהו קיום של "מדבר שקר תרחק".

אם עוד יש מקום לקריאה מסוימת לעולם הרבני – הרבנות הראשית לישראל עדיין מסוגלת לכנס את כולם תחת כנפיה. לצורך כך יצטרכו כל הצדדים להכיר באמת שנמצאת גם בצד השני, ולמצוא דרך בה לא יימנעו מלשאת נשים אלו מאלו. אם חס ושלום הדבר לא יקרה – קשה לדעת לאן הדברים יתפתחו, אולם חשוב להדגיש כי השארת המצב כפי שהוא היום היא כנראה האפשרות הגרועה ביותר הקיימת. יהי רצון שיערה עלינו הקב"ה רוח ממרומים, ודווקא מכוח ההתמודדות המשותפת נתייצב בפני האתגר המשמעותי ביותר של דורנו בתחום הזהות הקיומית שלנו, וההבדלה תהיה בין ישראל לעמים ובין קודש לחול, ולא בין יהודי ליהודי.

בכאב גדול ובתקווה גדולה