כיצד להתייחס לאדם שדקר במצעד הגאווה, הרג אדם אחד ופצע אחרים?

מה השאלה? אין שאלה! הוא רוצח!

אבל יש טוענים שאותם אנשים שצועדים באותו מצעד, כתוב עליהם בתורה שהם חייבים מיתה?

האומרים כן צריכים טיפול נפשי. ואמירה זו שהם צריכים טיפול היא כדי ללמוד עליהם זכות שאינם רשעים מרושעים. הרי מיתות בית דין בטלו עם יציאת הסנהדרין מלשכת הגזית.

האם זאת אומרת שעתה תהיה הפקרות וכל אחד יעשה כל דבר כעולה על רוחו?

בימינו אין דרך אחרת אלא חינוך ושכנוע. כאשר הרומאים אסרו עלינו לדון דיני נפשות, אמר רבי שמעון בר יוחאי: טוב ככה, אין אנו די חכמים, "לית אנן חכימי מידן" (ירושלמי סנהדרין ז ב). מרן הרב קוק משתמש בביטוי: "אונס שיש בו רצון פנימי" (אורות, מלחמה ג). כך גם בענייננו. הרומאים אונסים אותנו לא לדון דיני נפשות, אבל אנו שמחים מכך. המניעה המעשית היא סימן אלהי שיש מניעה פנימית. בכלל ,עיין בתחילת שולחן ערוך חושן משפט שבימינו בית דין אינו מפעיל כפיה על מצוות. ועיין אגרות הראיה אגרת כ שבימינו אינינו כופים.

אז אין לחוקק חקיקה דתית?

ת: בודאי שיש לחוקק. הרי אי אפשר להפקיר את התורה והמוסר.

אך גם זו כפיה?

ודאי. כל חוק הוא כפיה. אם כולם היו מסכימים, אין צורך לחוקק. אלא כיון שאנו כל מיני יהודים יחד בארצנו, זה רצון האומה שיהיו סדרי חיים משותפים באופנים מסויימים.

גם אשה אסורה בעניין זה כמו איש?

כן. אך אינה חייבת מיתה אלא זה איסור תורה, שנקרא ברמב"ם הלכות איסורי ביאה נשים מסוללות, ונפסק בשו"ע אה"ע כ ב. אבל אסור לפגוע לא באלה ולא באלה. להסביר, לברר, לשכנע, לחלץ – כן. אך לא לפגוע.

אבל מה שהם עושים, זה חמור?

בודאי. אך גם חילול שבת הוא חמור, אכילת טרפות ונבלות היא חמורה ואיננו פוגעים בהם.

אבל אם יושבים מן הצד ולא עושים כלום, זה לא נותן לגיטימציה?

לא. זה מה שנקרא: הכשל הלוגי של שלילת האמצע: או להסכים או לפגוע. יש אמצע שהוא מורכב: לא מסכימים אך גם לא פוגעים.

שונאים?

גם לא שונאים. אוהבים. שואפים שיהיו מאושרים. נשמח לעזור להם להיות יותר מאושרים בדרך הרגילה אם ירצו בכך.

אך יש טוענים שמי שדקר עם סכין, עשה בכך מעשה פינחס בזימרי?

הבלים! זה בכלל לא דומה למעשה פינחס, ילד שלומד חומש יודע זאת. גם הדוקר לא היה בדרגת פינחס. ראה מה שמביא רש"י מדברי חז"ל: "היו שבטים מבזים אותו: הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אביו (=יתרו) עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט בישראל" – כלומר שמעשהו נובע מהאלימות השייכת לאופיים של עובדי עבודה זרה. עד רבונו של עולם דיבר והודיע שיש כאן יוצא מן הכלל. אך כל זמן שלא היה אישור אלהי, הין מבזים אותו.

וכאן, לא היה אישור אלוהי?

ודאי לא. אגב, מעשה באדם שהפיצו עליו שקר שהוא נשוי עם גויה עולה מרוסיה, והיתה זו הוצאת שם רע, והיא היתה יהודיה כשרה, אך קם איזה פינחס מזוייף כדי לדקור בסכין את הזימרי, אבל הוא לא לקח בחשבון שהזימרי (שבאמת לא היה זימרי) היה בעל חגורה שחורה בג'ודו, והוא לא נשאר חייב, ועתה הפינחס מבלה שארית חייו בכסא גלגלים. מוסר הסיפור: לא לשחק פנחס, עלול להיות לא רק שקרי אלא גם מסוכן.

ובסיכום?

גם כלפי אלו שאיננו מסכימים איתם, וריבונו של עולם לא מסכים באופן חמור – אהבת ואחווה ושלום ורעות.