כל עוד אין בית דין התורה אוסרת פגיעה בכל אדם

התורה הקדושה, שהיא האמת בהתגלמותה, רואה בחומרה רבה את מי שחוטאים במשכב זכר.  רבונו של עולם מכנה בתורתו את תופעה זו בשם 'תועבה'.

היחס למי שמקיים יחסי אישות עם בן מינו, וק"ו אם מתגאה בכך, הוא יחס שאינו משתמע לשתי פנים- הרי הוא ממחריבי העולם.

גם יחסי אישות של נשים עם נשים, אסורים מהתורה משום 'מעשה ארץ מצרים', והעושות כן עוברות על רצון השם ואנו מתנגדים לכך בחריפות.

היכן שיש תועבה מעין זו, השכינה מסתלקת שנאמר 'והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך'.

אולם עם זאת יש לזכור – יחד עם התורה שבכתב ניתנה לנו התורה שבעל פה, שהיא קדושה ואמיתית באותה מידה, וניתנה מאותו ריבון יתברך שמו. התורה שבעל פה היא פירושה של תורה שבכתב, והיא המכריעה כיצד ננהג למעשה.

התושב"ע אוסרת על פגיעה באדם שלא נידון בבית דין, ושלא העידו עליו שני עדים כשרים בהתראה. יתרה מכך- 'רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא היה נהרג אדם מעולם'. זאת משום שעיקר מלחמתנו עם תועבות אינו בהשמדתם הפיזית אלא בהתמודדות רוחנית חינוכית אשר תכריע אותם מן השורש.

רבי עקיבא, מקבילו הרוחני של משה רבינו בתורה שבעל פה, מורה לנו עומק גדול בדבריו- ההתמודדות עם תועבות (מכל סוגיהן) אינו יכול להתמקד בענישה ומניעה, אלא ביצירת עולם רוחני אלוקי מוסרי, של תורה והלכה, אמונה ודבקות. רק כך נוכל לנצח באמת את החושך של מבוכת המיניות המערבית.

התרבות המבקשת להרבות עריות בישראל היא אסון, והדרך להכריע אותה היא רק במאבק ממושך על המוחות והלבבות של העם הקדוש שלנו.

כפי שהרב קוק לחם בכל כוחו בחילול שבת בתל אביב, ובחוסר צניעות בתהלוכות מעורבות בישוב החדש, אך עיקר דרכו היתה לנצח את הטועים והתועים ע"י בניית תרבות מקבילה, של קדושה וצניעות. הוא מחה בתוקף, אך לא רצח.

לא מתוך ויתור או עיקום הערכים כלפי העולם החילוני, לא מתוך חולשה או פחד, אלא מתוך המשך דרכו של ר"ע, להכריע את העולם לטובה על ידי חינוך ומאבקים הסברתיים. חושך לא מגרשים במקלות וסכינים.

אין זה אומר שלא יהיו עונשים בבי"ד בעתיד. ההלכה לא הוכרעה כרבי עקיבא ורבי טרפון אלא כמי שמאפשר עונשי מיתה בבית דין (כך הכריעו הרי"ף, הרמב"ם ורבינו חננאל. ואף לשיטת ר"ע עצמו ,לדעת התוספות, יש מקום לענישה נדירה). אולם האמירה העקרונית החינוכית של ר"ע כן הוכרעה להלכה – את התועים מנצחים בריבוי תורה, בעשיה חינוכית, לצד הענישה המסודרת בבתי דינים על פי כללי הפסיקה, כאשר בית המקדש קיים ויש סנהדרין בלשכת הגזית.

כל עוד שאין בי"ד מוסמך לדון דיני נפשות בימינו, זהו סימן שהקב"ה אינו מצפה שנפעל בכיוון זה של השמדת האחרים העושים תועבה אלא שננצח אותם בשדה האמיתי, שדה החיים והדוגמא האישית.

אנו לא קראים אלא פרושים. אנו מאמינים בשתי התורות, זו שבכתב וזו שבעל פה. אנו תלמידי רבי עקיבא לא פחות מהיותנו תלמידי משה רבינו.

לפיכך, אותו מרצח שהרים ידו לנעוץ סכין ביהודים, ללא דין וללא משפט, הרי הוא כופר בתורה שבעל פה. לא את רבש"ע הוא עובד אלא את עצמו ואת רצונותיו. הוא מדמיין שהשם שמח בו, בעוד הוא מנודה לשמים כמי שמורד בעולם התורה, ועושה דברים הפוכים לגמרי מדרכם של גדולי הדורות.

גדולי התורה בדורות האחרונים הכריעו שעיקר תיקון המבוכה בדורנו היא במלחמת העט והפה, ולא במלחמת החרב.  מי שאינו נשמע להם, אינו נשמע לקב"ה שציווה לציית למוסרי התורה בכל דור – 'ועשית ככל אשר יורוך'.

התורה איננה אנרכיה, והמדינה איננה אנרכיה. יש לנו רבנות ראשית, יש סדר בפסיקת ההלכה, ואוי למי שמרים ידו על חברו משום שהוא בקטנות שכלו חושב שכך רצון ד'.

אנו נמשיך להיאבק בהסברה, בחינוך, בהפגנה, באופן ברור, בתועבה המינית הזו ובתרבות הסובבת אותה.

אולם לא נרצח, לא ניקח את ההלכה לידינו, לא נחלוק על רבי עקיבא.

ברוח ננצח. לא בדם.